אספתי אתכם פעם. כמו גביעים, אולי מדליות. מבט מהורהר, משפטים של מילה אחת, יושבים ליד הבר עם חיוך מעומעם, עוד דציבל אחד למטה ואני לא אשמע אתכם כבר בכלל. האמת היא, ששנינו יודעים שזה לא ישנה, כל מה שתגידו כבר שמעתי, אנחנו לא כאן בשביל השיחה, כי אין לכם שום דבר לומר לי. בטח, אתה איש ספר. ברור, אתה חכם. כמוני. רק שלקח לכם עשרים וחמש שנים יותר ממני להגיע לאותו המקום. אני מבינה את כל הרפרנסים שלך, גם את הבדיחות שלך, אני לא צוחקת, כי הן לא מצחיקות. ברור, אני ארד לכם בשירותים, אתם תלטפו לי את השיער, אתם תנגבו עם האגודל את שאריות הזרע מזווית השפתיים שלי. כשאלך, תבהו בשיערי המתנדנד על גבי, תחייכו לעצמכם. תתקשרו למחרת, אני לא אענה. יש עוד הרבה כמוך, הזמן קצר. אני לא אשאר בת 20 ומשהו לעוד הרבה זמן (אני מאזינה לגרגרי החול נופלים, אחד אחרי השני, כבר לא מסוגלים לשמוע שום דבר אחר). אז עוד אמרתי לעצמי שרב הנסתר על הגלוי, אבל תמיד ידעתי שכל מה שנדמה לי חידה זה בסה"כ לחיצות אקראיות על המקלדת, הבלים וכזבים שאפילו הם לא ידעו את פירושם. זה לא אשמתם. אולי, אולי פשוט חסר בהם חלקים.
הלכתי היום על רוטשילד, שמעתי מרחוק את שמי. כשהסתובבתי לא זיהיתי אותו. הוא פרס אחר, לא גביע ולא מדליה. אולי כבר מאוחר מדי להתחיל לאסוף את הסוג הזה. בעצם, בטוח. אני חוששת שאם אגע בו, הוא מיד יפתח תגובה אלרגית לכל הזוהמה שאספתי עם השנים. העיניים בורקות, שתי גומות יוצרות עמקים בלחיים שלו, השיניים, שתי שורות לבנות. כמו פרסומת. רציתי לשאול אותו, העדפתי שלא. הוא חיבק אותי, חיבוק שמתחיל מהחזה ונמתח לשכמות ודוחק את החזה שלי פנימה היישר אל שנות קדם ההתבגרות. הוא הזיז את קצוות השיער שלי מאחורי האוזן ואמר, וואו, את נראית בול אותו הדבר. לא זכרתי איך קוראים לו. האור שלו שהוא הביא איתו היה בוהק מדי, הרגשתי צורך לסוכך על עיניי, להתרחק קצת. שלא אתעוור לחלוטין. את רוצה לשתות משהו? הוא אמר, ואני רק רציתי לברוח, אני לא בטוחה שנצליח לדבר, אני לא דוברת את השפה הזו. זה חזר אלי ששכבנו פעם. אני זוכרת איך הוא ליטף לי את הגב כשבכיתי על ההוא, זה שמת ועלי, שעדיין חיה.
הצחוק המתגלגל שלו עדיין מתחת לזקיקי השיערות שלי, הגומות שלו עדיין בבשרי, המשכתי ללכת, כמו משייק ירוק שמציעים במכון כושר, אבל אני רק עוברת שם, לשאול אם גם אצלם נכבה החשמל.