בובה של החיים

לנסות להיזכר באתמול מרגיש כמו לנסות להיאחז בשביב זיכרון של חלום שחלמתי...
אילולא הסימנים על הגוף שלי, אולי הייתי משתכנעת שאתמול אכן היה חלום. ששום דבר לא התרחש במציאות, ושכנראה דמיינתי.
אבל הסימנים ישנם, והכאב ישנו...
חיכיתי לסשן הזה זמן רב. לסשן ההתעללות, הענישה והסימון שלי. מטרת הסשן הייתה להפוך אותי לשפחה המושלמת שלו, ולפתוח דף חדש וחלק בינינו. למחוק את כל ההיסוסים והפחדים.
עוד בתחילת הערב, אדוני ביקש ממני לשים לב לכל דבר שקורה במהלך הסשן, ולהיות מודעת לחוויות שאעבור ככל האפשר. הוא ידע מראש שזה יהיה אינטנסיבי כ"כ עבורי. גם בגלל שאני חדשה בעולם הזה.
בנסיעה אליו לא חשבתי על כלום. לעיתים אני מסוגלת להתנתק מהמחשבות שלי, ולהתמקד בשקט המבורך שנוצר. הייתי שלווה ורגועה, אם כי עדיין מלאת חשש, פחד וציפייה.
הגעתי. נכנסתי לאוטו של אדוני, ועכשיו המחשבות כבר הציפו אותי. לאן נלך? איך הערב יעבור? האם אוכל לעמוד במשימה? אדוני הבהיר לי שמאותו רגע אסור לי לדבר מיוזמתי. הוא היה רציני מאוד. אמנם גם אני הייתי רצינית, אבל הייתי נרגשת מדי וצחקתי. באותה שנייה הרגשתי את היד שלו סוטרת לי... והלחי שלי הפכה לחמה וכואבת מהמכה. הייתי צריכה את הסטירה הזו כדי להתאפס... אם כי היא הפתיעה אותי.
מיד אחר כך התחלנו בנסיעה. אז כבר התחלתי להבין מה אני עומדת לעבור בסשן הזה. אדוני אמר לי שוב ושוב לפני כן, שהסשן יהיה אגרסיבי ומטורף. שהוא לא ישאל או יתחשב בי בכלל, אלא יעשה בי כרצונו לחלוטין.
אדוני עצר את המכונית, הורה לי להישאר עם תחתונים וגופייה בלבד, ולעצום את העיניים. שמעתי שקית מרשרשת, ורעש מוזר של מתכת. פתאום הרגשתי משהו קר צובט את הפטמות שלי. פתחתי את העיניים וראיתי צבתות שכאלו צובטות את פטמות שלי, מחוברות בשרשרת מתכת. למען האמת, אפילו לא ידעתי שדבר כזה קיים קודם. הכאב התחיל להתפשט...
קשה לי להיזכר בנסיעה הזו. באותו שלב התחלתי להתנשם בכבדות. אני לא בטוחה אם כבר אז הדמעות התחילו לזלוג. אני לא רגילה לכאב כזה. הפטמות התחילו לכאוב לי יותר ויותר, וחיבקתי את עצמי. אדוני הורה לי לשים את הידיים מאחורי הגב, כדי שלא אגן על עצמי, ולפסק את הרגליים. נסענו ככה, עוצרים ברמזורים, כשכל אחד יכול להסתכל עליי.
אז נכנסנו לתחנת דלק - הכול מואר באור בהיר וחזק, הרבה אנשים מסביב, ואני יושבת ערומה באוטו, בוכה, עם מצבטי הפטמות מחוברים. אדוני הזהיר אותי שלא אזוז במילימטר. אבל לא יכולתי. לא רציתי לסרב לו, אבל גם לא הייתי מסוגלת להרשות שאנשים ייראו אותי במצב הזה. הבכי שלי רק התגבר. בתחילת הערב עוד הייתי אופטימית, שאולי לא אבכה יותר מדי. אבל הנה, זו רק ההתחלה, ואני כבר בוכה, על סף פאניקה.
אדוני החליט להעניש אותי, ולחץ את מצבט על הפטמה בכוח אדיר וכמעט ריסק אותה. הבכי גבר והרעידות בכל הגוף התחזקו. שילבתי שוב ידיים מאחורי הגב, כאשר הרגליים שלי מפוסקות. אדוני התחיל לגעת בי... הוא ציין כמה זה "מוזר" שאני כל כך רטובה... אבל עדיין לא הצלחתי להירגע. הבנתי כמה הערב הזה יהיה קשה עבורי.
המשכנו בנסיעה. לבסוף הגענו ליעד... יער מבודד לחלוטין. ההחלטה הייתה נתונה בידיי - לצאת מהמכונית ולהתחיל את הסשן, או להישאר בו, והמשמעות תהיה כואבת. הבטתי בו, בעיניים שלו, והבנתי שאני לא יכולה לסרב.
יצאתי מהמכונית, עם גופיה ותחתונים בלבד, בקור המקפיא הזה. אבל שוב, הפחד והקור הכריעו, ונכנסתי מיד בחזרה למכונית. אדוני הבין כנראה שאני רוצה לעשות את הסשן הזה, והחליט לעזור לי לקבל את ההחלטה הנכונה. הוא יצא מהמכונית, פתח את הדלת, תפס חזק בשערות ראשי ומשך אותי החוצה בפראות.
אני לא רגילה לזה. מעולם הוא לא היה כ"כ אלים איתי. הכול כל כך מטושטש. סטירה מצלצלת נוספת נחתה לי על הלחי. כל סטירה כזו מעירה אותי ומזכירה לי את מקומי ומעדי מול אדוני.
אני זוכרת שהוא הורה לי להתפשט. נעניתי לו. נשארתי רק עם מצבטי הפטמות עליי. קפאתי מקור. לא ידעתי מה לעשות. הוא סימן לי להתקרב אליו, ולעמוד בין הרגליים שלו, הכי קרוב שאפשר.
הוא הבין כנראה שאני בפאניקה. שאני רוצה את זה, אבל שזה יותר מדי אגרסיבי לסשן ראשון מהסוג הזה. הוא נישק אותי, ואמר שלא יכאיב לי יותר. חיבקתי אותו, וניסיתי לאט לאט להסדיר את הנשימות שלי.
אז הוא אמר לי שיהיה רגע כואב אחד אחרון, חד פעמי. הסתכלתי עליו, לא היה לי מושג מה הוא עומד לעשות. בבת אחת הוא משך בכוח בשרשרת ותלש את מצבטי הפטמות ממני. צרחתי מכאב, ובתוך שנייה, במהירות, התרחקתי ממנו בכמה מטרים. באותו רגע חשבתי שזהו, אני לא יכולה לעמוד בזה יותר. שאני רוצה להפסיק.
אדוני ציווה עליי לחזור אליו. חזרתי... מהוססת.
הוא לקח אותי איתו, לעץ שהיה קרוב. הוא הצמיד אותי אליו, ומיד קשר לי את העיניים. הרגשתי את העץ מאחוריי, שורט את הגב ואת התחת. הוא הוציא חבל, וקשר אותי באופן מדהים... ייחלתי לראות איך זה נראה מבחוץ. הוא קשר אותי מהצוואר ועד הרגליים לעץ, ללא שום יכולת לזוז, ללא שום טיפת שליטה. אני אוהבת להיות ככה, נתונה לרחמיו.
שמעתי אותו לוקח כמה צעדים אחורה ומצלם אותי... בסופו של דבר, הקשירות האלה הן באמת דבר יפיפייה 😄
(תמונות מהסשן בפרופיל שלי).
ואז שמעתי אותו מוציא משהו נוסף מהשקית. הוא הביא וויברטור מזמזם, ושיחק איתו על הדגדגן שלי... התחלתי לגנוח.. כשהוא החדיר אותו עמוק לתוכי הגניחות רק גברו.
הוא החזיק את הוויברטור על הדגדגן שלי באמצעות החבל... והחדיר אליי אצבע באלימות. באותו רגע שמחתי שאנחנו ביער מבודד, כך שאין אף אחד שיכול לשמוע את הגניחות והבכי שלי. הרגשתי ממש חסרת אונים, חסרת שליטה. כשהוא החדיר עמוק לתוכי באלימות שתי אצבעות, כבר צרחתי ממש. הכל משילוב של כאב, פחד וחרמנות.
הוא נתן לי להירגע קצת, ולהסדיר שוב את הנשימה. אח"כ הוא התחיל לשחרר את החבל... והייתי בטוחה שהוא החליט לשחרר אותי. פחדתי שאולי הוא כועס עליי. אבל למעשה הוא קשר אותי מחדש, חזק יותר, בעיקר בצוואר, בחזה ובראש, כאשר החבלים חותכים את הכוס שלי. שוב, אדוני צילם אותי כך.
הזהרתי אותו שאני עלולה להתעלף עם הלחץ הזה. שהדם לא זורם. שאני נושמת מהר מדי וחזק מדי. הוא ענה שהוא מצפה לזה. בשלב הזה הוא התיר את הצעיף מהעיניים שלי, וציווה עליי להסתכל עליו, בזמן שהוא אוחז בחוזקה בגרון שלי.
וכך, כשאני מביטה בעיניו, איבדתי את ההכרה. וזה היה אחד מהרגעים היפים ביותר בחיים שלי. ריחפתי, בעולם אחר, ולא יכולתי לאמוד כמה זמן עובר... אולי שניות ואולי שעות. השקט שעטף אותי הוא בלתי ניתן לתיאור. פשוט דממה. שלווה. רוגע. התנתקות מוחלטת ומדהימה שכזו.
תהיתי אם לשתף את החלק הבא. אפילו לאדון שלי לא סיפרתי...
אבל - באותו רגע, בשלווה וברוגע שלי, לא הייתי לבד. הרגשתי אהבה עצומה ואדירה... שמעולם לא דמיינתי שאפשר להרגיש. אהבה שמרגישה אימא כלפי הילד שלה. לא ברור לי מאיפה ההרגשה הזו הגיעה. כמובן שאין לי מושג עדיין איך זה מרגיש לאהוב את הילד שלך. אולי כי זו המחויבות והמסירות האולטימטיבית שאין כמוה - הורים לילדים שלהם. בכל מקרה, זה היה מדהים. לא אשכח את הרגע הזה לעולם.
כשפקחתי את העיניים, הייתי על האדמה. מעורפלת, כשאדוני אוחז אותי. הנחיתה למציאות הייתה קצת כואבת - פתאום הרעש חזר. אבל הוא החזיק אותי, ואחז בי. התחלתי לצחוק... הייתי בהיי. הרגשתי מאושרת. כל הכאב הזה, העונג הזה, והטירוף הזה...
הגב שלי נשרט לגמרי מהנפילה, וגם התחת... (כן, כואב לי לשבת ולהישען אחורה על כסא...)
אדוני התיר אותי מהחבל, אך השאיר אותי יושבת על הברכיים, קשורה לעץ.
הוא פתח את המכנסיים שלו, והוציא את הזין שלו... רציתי אותו כל כך. הוא התקרב אליי ושיחק איתי, גרם לי להתאמץ כדי להגיע אליו. התענגתי על הטעם הייחודי, המוכר והאהוב... על ההרגשה של הזין שלו שממלא את הפה שלי. הוא אחז לי בראש והצמיד אותו לעץ, וזיין לי את הפה עמוק וחזק... כמו שהוא אוהב. ממש חנק אותי ומנע ממני לנשום...
ואז הוא שאל אותי אם אני מוכנה. למען האמת - חשבתי שהוא שואל אותי אם אני מוכנה לזרע שלו בפה שלי, והנהנתי.
הוא החזיר את הזין שלו לפה שלי, ופתאום הרגשתי זרם חם ושונה ממלא אותי. לא הבנתי מה קורה פה. למה זה שונה? ואז האסימון נפל - הסימון התחיל.
בתור מישהי שחדשה בעולם הזה, לא הבנתי בתחילה את הצורך שבסימון. כשהאדון אמר לי לראשונה שהוא רוצה לסמן אותי, חששתי מאוד. לא הצלחתי להתחבר לרעיון. הרי שתן הוא פסולת שהגוף מוציא, לא?
אבל ככל שהימים עברו, והחוויות הפכו לאינטנסיביות יותר ויותר, והרצון להתמסר הפך למוחלט, הבנתי כמה שהאקט הזה הוא חיוני. שהוא מגלם בו את ההתמסרות האולטימטיבית.
וכמו שהאדון הגדיר - מדובר בחוויה ארוטית ואינטימית מאוד, שבודדות זכו לה, שתהפוך אותי לבסוף לשפחה המושלמת שלו.
לכן, הייתי מאוד מופתעת, אך במהרה התענגתי על הרגע הזה. על הרגע ההזוי והמטורף הזה, שבו הוא מסמן אותי כשלו. שוטף אותי בזרם חם, והופך אותי לשפחה אמיתית שלו. פשוט התמקדתי במשמעות האדירה של האקט הזה.
אדוני מילא אותי בשתן שלו במשך, מה שהרגיש לי, דקות ארוכות מאוד. בכל הגוף. בעיקר על הפנים ובתוך הפה. הקור שבחוץ יחד עם חומו של השתן....מממממ...
לאורך כל הערב, אדוני בדק כמה אני רטובה, וגם מייד לאחר הסימון. וכל פעם מחדש, שנינו הופתענו כמה כל זה מדליק אותי ומחרמן אותי. אני עדיין טוענת שהכאב הוא חזק מדי עבורי ושקשה לי להתמודד איתו, אך האדון טוען שאני נהנית ממנו, וכהוכחה, הרטיבות המטורפת הזו. אני מניחה שהסוגיה הזו עוד תיבחן בעתיד...
לאחר הסימון אדוני המשיך לזיין לי את הפה, עד שהוא גמר ומילא אותי בזרע. הייתי רטובה כולי, מהשתן שלו והמזרע שלו, ובהיי מטורף.
ובכך נחתם סשן הסימון וההתעללות, שנצרב בגופי ובזיכרוני. שלא אשכח בחיים. ולמרות שהוא היה קשה מאוד, ובכיתי וצרחתי בחלק ניכר ממנו, אני כל כך שמחה שעברתי אותו. החיבור שאני מרגישה עכשיו לאדון שלי הוא בלתי יתואר. אני מרגישה שהוא מכיר אותי יותר טוב מעצמי, שאני יכולה לסמוך עליו בעיניים עצומות ושלנצח ארגיש כך.
תודה אדוני היקר. פקחת את עיניי.