אני כותב מראש שזה פוסט קצת כבד אבל מקווה שתמצאו בו גם את האופטימיות בקצה.
לכל חברה יש הזמנים הקשים שלה, הזמנים שבהם צריכים להתעלות על כל המחלוקות וכל הדברים שלא אוהבים אחד אצל השני ולהחליט מה הכיוון של אותה קבוצת אנשים שגרים ביחד ושותפים לדרך מסיבות כאלו ואחרות, בין אם בחרו להיות במקום הזה או לא.
אני מרגיש שאנחנו במקום הזה בנקודת הזמן הזאת, הזמן להתעלות על המחלוקות, על המריבות, על השנאה, על זה שכל דבר באחר מעצבן אותנו ואין לנו סבלנות וסובלנות להקשיב לאחר ולהיות שותפים לעשיה ולקיום שלנו כקבוצה וכחברה.
החלטתי לעשות מעשה ולא רק לדבר. אחרי המילואים הארוכים והייאוש ממה שקורה פה והרצון לשנות, הגעתי להחלטה לעזוב את המרכז, לעזוב את ההיטק והכסף והנפש החלולה ולעבור לעוטף, לחקלאות, לאדמה, לעזור ביישוב חבל הארץ המהמם הזה עם האנשים שבגופם ובנפשם מגנים על הארץ מדרום ולעזור בבטחון ובחקלאות. אני חייב לומר שזאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי.
לנפש, לגוף, לצאת מהמשרד הדחוס, מהלחץ היום יומי, מהתחרות הבלתי פוסקת עם כל עובד בן 21 שרוצה להראות כמה הוא יודע יותר וחכם יותר והמאבק היום יומי בלשבת מול המחשב רק כי צריך לעבור... ולצאת לאויר ולאדמה, לטרקטור ולמחרשה, לשמש ולמים, לשופל ולקומביין ולהרגיש שאני עושה דברים בשביל הנפש ולא בשביל המרדף אחרי הכסף, ואני אומר אפילו להרגיש סוג של חלוציות שוב וזאת הרגשה הכי טובה שיש. לקום מוקדם בבוקר עם חיוך גדול, ללכת לישון טוב ולא באמצע הלילה ועם חיוך לא פחות גדול, וגם להסתכל על חשבון הבנק שעכשיו פחות נוצץ ועדיין לחייך כי יש דברים יותר חשובים מהמרדף.
אני חייב לומר שאני ממליץ לכולם, הדרום מהמם, העוטף הוא אחד המקומות היפים בארץ, מדבר פורח וחייבים ליישב אותו שוב ולהראות לאויבים שלנו שאנחנו פה, אנחנו חזקים, ואנחנו ננצח ואנחנו לא הולכים לשום מקום!!!