דברים מהלב...

מאז ומעולם אהבתי להדריך:

מהנוער העובד והלומד,

לעזרה לתלמידים מתקשים חברתית,

להדריך ילדים בקייטנות גלישה וים,

להדריך את החברה הראשונה עוד שהיינו ילדים ולא ידעתי לשים שם למה שאני, למה ואיך אני רוצה ואוהב ולהוביל אותה לגלות את הגוף שלנו ואת ההנאות שלנו וכמה רחוק אפשר להגיע ביחד בלי לדעת ובלי נסיון אבל עם פתיחות וחום ואהבה והמון רצון.

להדריך ולהוביל צוות מסלול בצבא ולעצב את הדור הבא של הלוחמים,

להוביל את החברה השניה (עדיין בלי לדעת לשים שם למה ומה שאני) עם הרבה יותר בטחון וידע במה שאני רוצה וצריך ולאן היא יכולה להגיע אם היא רק תתן את עצמה ותשחרר, ולגלות עולם שלם ושונה כשאתה מגיע עם נסיון והצד השני בא נקי ובתולי אבל עם המון רצון ללמוד למרות הפחדים והחששות.

להדריך בלימודים ולראות איך אנשים שלא מצליחים פתאום עוברים את המבחנים ואת התואר,

להכיר את הצד שאני לא אוהב בעולם הזה ולסרב להדריך ולהוביל מישהי שמגיעה ממקום רע של אלימות לשם אלימות (ואני בהחלט מאוד מתחבר לכאב בסקס ובסשנים אבל לא בצורה הזאת) וללמוד שלא את כולם אפשר ללמד ולהוביל ולחנך והצד השני צריך לרצות להיות במקום של ללמוד ולהיות מובל ולא תמיד אפשר ״להציל״ את כולם, וזה עצוב מבחינתי אבל זה חלק מהחיים. ואני לא מתיימר לדעת מה טוב לאחרים (רק למי ששלי כשמישהי מחליטה להיות כל כולה שלי ואני רוצה שהיא תהיה שלי, שם אני לא מתיימר, שם אני פשוט צריך את הרצון של הצד שני לתת לי לדעת מה טוב בשבילה ולה לדעת האם המקום בוא היא נמצאת הוא המקום הנכון לה והטוב לה והמדויק לה)

להדריך צלילה - לראות את ההנאה של אנשים שנכנסים פעם ראשונה עם ציוד צלילה לים ואת ההנאה שלהם מהעולם החדש שפתחתי בפניהם, לראות אנשים שסיימו קורס ומתקשים ופתאום מגלים שאפשר להתאזן ושחלילה צריכה להיות כיף ולא משהו מפחיד או קשה (ואם אם כן אז מתגברים ומגלים את ההנאה הגדולה שבעולם הקסום הזה)

להכיר לטוב ולרע את העולם הזה שהלך והתפתח עם השנים לפניי, מהדאגן הראשון שהיה מקום נפלא וקסום והקהילה שהייתה והחיבורים האנושיים של קהילה של מוקצים ושל ״סוטים״ שבאים מהמקום הכי נקי וטוב ופתוח ומקבל אבל מוקדם מידי בשביל ישראל (שנות ה-90, תחילת ה-2000) קהילה מדהימה שמי שלא הכירו בהחלט הפסידו, למקום שכיום אני פחות קהילתי וחי את חיי כמו שאני ומי שאני ועדיין עם ובלי קשר אוהב לחנך ולהוביל וללמד גם בעולם הזוגי, הרומנטי, האנושי, מאוד במנטאלי ובמיניות ולא פחות מזה להוביל וללמד ולחנך בעולמות אחרים שלא קשורים לפה, בעבודה, בהתנדבות ובכל דבר שלא יהיה ועכשיו זה גם בדבר החדש...

לאחרונה התחלתי גם להדריך ירי, משהו שדחיתי לצערי המון שנים, בעיקר כי אני מאוד טוב גם בזה וגם בזה, אבל אף פעם ״לא מצאתי את הזמן״ לעשות את כל המסלול האורך להיות מדריך. כחלק מהתהליך שאני עובר וכתבתי בפוסטים הקודמים, אני גם עובר את תהליך ההכשרה להדרכת ירי ואני לא מצטער על הרבה דברים בחיי כי אין על מה וזה לא יעזור, אבל אני בהחלט מצטער שלא עשיתי את זה לפני המון שנים. הדרכת ירי משלבת את עולמות הידע, ההובלה והשליטה שמי שקוראים את זה יכולים להבין לדעתי בהמון דברים מקבילים לעולם שלנו, הצורך להישאר רגוע בכל מצב, לדעת לקחת אנשים למקום שיש לו פוטנציאל להיות מאוד מסוכן אבל עם הדרכה נכונה ואימון נכון וחינוך נכון מביאים למקום של ידע ושל הנאה ושל בטחון מלא וזאת הרגשה מדהימה.

לקחת חניכים שרוצים מאוד להרגיש בטחון וידע אבל מאוד מפחדים מהדרך ולראות אותם בהדרכה הנכונה צוברים נסיון ובטחון ומתגברים על חששות ופחדים ויוצאים בחלק מהמקרים אנשים אחרים ממש מלאי סיפוק ובטחון וחיוך.

זה נותן לי סיפוק אדיר מהדרך שאני בחרתי לי לחיות את חיי כיום ולאן שאני רוצה להגיע בדרך הזאת וכיצד אני רוצה לחיות ולהנות מהדרך עצמה ולא רק מהתוצאה הסופית.

בין אם בחיים האישיים, בקשרים, באהבה, במיניות, באושר ובכאב ובין אם בחיים המקצועיים וכל מה שאני עושה כיום. והדרך ארוכה ומפותלת, אבל בהחלט טובה........

אני כותב מראש שזה פוסט קצת כבד אבל מקווה שתמצאו בו גם את האופטימיות בקצה.

לכל חברה יש הזמנים הקשים שלה, הזמנים שבהם צריכים להתעלות על כל המחלוקות וכל הדברים שלא אוהבים אחד אצל השני ולהחליט מה הכיוון של אותה קבוצת אנשים שגרים ביחד ושותפים לדרך מסיבות כאלו ואחרות, בין אם בחרו להיות במקום הזה או לא.

אני מרגיש שאנחנו במקום הזה בנקודת הזמן הזאת, הזמן להתעלות על המחלוקות, על המריבות, על השנאה, על זה שכל דבר באחר מעצבן אותנו ואין לנו סבלנות וסובלנות להקשיב לאחר ולהיות שותפים לעשיה ולקיום שלנו כקבוצה וכחברה.

החלטתי לעשות מעשה ולא רק לדבר. אחרי המילואים הארוכים והייאוש ממה שקורה פה והרצון לשנות, הגעתי להחלטה לעזוב את המרכז, לעזוב את ההיטק והכסף והנפש החלולה ולעבור לעוטף, לחקלאות, לאדמה, לעזור ביישוב חבל הארץ המהמם הזה עם האנשים שבגופם ובנפשם מגנים על הארץ מדרום ולעזור בבטחון ובחקלאות. אני חייב לומר שזאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי. 

לנפש, לגוף, לצאת מהמשרד הדחוס, מהלחץ היום יומי, מהתחרות הבלתי פוסקת עם כל עובד בן 21 שרוצה להראות כמה הוא יודע יותר וחכם יותר והמאבק היום יומי בלשבת מול המחשב רק כי צריך לעבור... ולצאת לאויר ולאדמה, לטרקטור ולמחרשה, לשמש ולמים, לשופל ולקומביין ולהרגיש שאני עושה דברים בשביל הנפש ולא בשביל המרדף אחרי הכסף, ואני אומר אפילו להרגיש סוג של חלוציות שוב וזאת הרגשה הכי טובה שיש. לקום מוקדם בבוקר עם חיוך גדול, ללכת לישון טוב ולא באמצע הלילה ועם חיוך לא פחות גדול, וגם להסתכל על חשבון הבנק שעכשיו פחות נוצץ ועדיין לחייך כי יש דברים יותר חשובים מהמרדף.

אני חייב לומר שאני ממליץ לכולם, הדרום מהמם, העוטף הוא אחד המקומות היפים בארץ, מדבר פורח וחייבים ליישב אותו שוב ולהראות לאויבים שלנו שאנחנו פה, אנחנו חזקים, ואנחנו ננצח ואנחנו לא הולכים לשום מקום!!!

אחרי 3 שנים שלא כתבתי כלום, שדיי התרחקתי מהכל, נעלמתי בעבודה, בקשרים פחות מוצלחים (קשה למצוא מה שאני צריך ״בחוץ״), באפרוריות של החיים, שלא היה לי מנוי כי גם פה לא מצאתי מה שחפצה נפשי (אני לא מדבר על קשר, הרגשתי שהפורמט משתנה לנו מקהילה קטנה למשהו אחר שבמקום שאני הייתי אז פחות התאים לי) עם כוונה ברורה בעקבות כל מה שהיה פה בשנים האחרונות לעזוב הכל ולברוח מארץ הסיכסוכים הפנימיים והריב התמידי , גם אותי הפתיע אותי ה-7.10 כמו את כולם. 

כמו רבים אחרים לא יכולתי לשבת בבית כשהתחילו להגיע התמונות הנוראיות ולקחתי את הנשק האישי ואת הגיפ ונסעתי לעזור בדרום במה שיכולתי, התדבתי למשך שבועיים על אזרחי עד שהחזירו אותי לשירות פעיל וזה היה השינוי הגדול הראשון שהתחולל בי. לחזור לעשות מילואים אחרי הרבה שנים ולתרום ולהלחם על מה שחשוב באמת , על החיים עצמם ועל הקיום של העם היהודי במקום היחיד שהוא שלו, הוא דבר שמשנה את התודעה, לפחות אצלי.

הכאוס בימים הראשונים, המראות, הריחות, הם משהו שישאר איתי לתמיד אבל מצד שני זה גם שינה בי משהו שאחרי 3 חודשים מילואים ולפני שיקפיצו אותנו שוב (מי יודע איך דברים יתפתחו בשבועות ובחודשים הקרובים בגזרות השונות) החלטתי לעשות שינויים מבורכים בחיים שהיו צריכים לקרות כנראה מזמן. והנה אני שוב פה, עם מנוי וכותב, ומשתף וזאת כבר התחלה לחזור לחיים.

אז השינויים הם גדולים. עוזב את הייטק ומתכנן לעבור למשהו יותר ארצי, עם שמש, אדמה, אולי ים, הכל פתוח והרבה רעיונות נשרדים למוח ולאויר. אבל זה יהיה בטוח משהו חשוב עם משמעות ומהות ולא לשבת במשרד ולעשות כסף ולמות לאט לאט מבפנים. החיים בהחלט קצרים מידי וחובה לנצל אותם ולהנות מהיום יום וממה שיש, כי לא ניתן לדעת מה יהיה מחר.

יש לי המון תובנות, המון מחשבות, רצונות, ושמחה גדולה לדרך החדשה. בין אם זה יהיה בארץ בתרומה במלחמה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד בה, או אחרי שכל המלחמה תגמר ונביא ביחד את המדינה למקום של חזרה לדרך של בטחון ושגשוג לדורות הבאים אולי בכל זאת לממש את החלום לקנות יאכטה ולהסתובב בעולם ואני עדיין מקווה להתקל באותה אחת שתהיה בדיוק מה שאני צריך ושאני אהיה בדיוק מי שהיא כל כך כמהה להיות שלו. שתקבל אותי כמו שאני עם כל הדברים הטובים והשגעונות שלי. שתרצה אותי ולא כל ״אדון״ רק בשביל.... שתרצה להיות נאהבת, ונשלטת, בת זוג וכלבה, מתרפקת ומתפנקת ולמטה ומבצעת, הכי נאהבת והכי למטה (אין לי הרבה דרישות, אני יודע חחח)

בכל מקרה, זה יהיה תוצר לוואי אולי של העבודה שאני חוזר להיות מי שאני צריך להיות, ומי שהייתי בעבר. בהחלטת לא המהות והמטרה בלחזור לפה, אבל כן צורך ורצון.

אז לכל החברים הישנים שנעלמתי להם וכל החדשים שעוד לא הכרנו. אוהב את כולם ותשמרו על עצמכם ותחיו את החיים כמה שאתם רק יכולים, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. תגשימו את עצמכם כל יום, אל תוותרו על מי שאתם גם אם קשה, מפחיד, או לא יודעים איך לעשות את הצעד לכיוון. תמיד יש פתרון ורק צריכים את האומץ לוותר על הנוחות שנכנסים אליה ולעשות את הדברים שמגדירים אתכם, משמחים אתכם, גורמים לכם להגשים את עצמכם ולא לשקוע באפרוריות של החיים כי זה הכי קל.

זהו, קצת גיבוב של דברים לא מסודרים שהיו לי בראש בשבועות האחרונים ובא לי לזרוק לאוויר ולשתף.. מעניין כמה הגיעו לקרוא עד לפה חחח

וואוו, כמה זמן לא כתבתי כבר, אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שעידכנתי משהו. דיי התרחקתי בשנים האחרונות מהקהילה שהלכה ונעלמה, והחברים והחברות שהיו. חייתי את חיי כמו שאני אבל משהו במקום הזה ובעולם הזה השתנה לי מול העיניים ולא מצאתי את מקומי מתערבב יותר בסצינה. והנה אם מדברים על שינוי, אז הנה שלי ואני כל כך מאושר ממנו.

שנים שהדבר שהכי רציתי היה לעבור לצפון הירוק והשקט, 

להיות קרוב לטבע, לשנות את המסגרת, לקחת את הילדים (הכלבים שלי, למי שלא מכיר) ופשוט לשנות פאזה בחיים ולא להסתכל אחורה לשניה.

מה לעשות שהתפקיד שבחרתי לעצמי הוא להיות הייטקיסט? ומאוד קשה להוציא את החיים מהמרכז בעולם שלי אלא אם מוכנים לוותר על החיים ולבלות אותם על הכבישים במקום להנות מהם, ולא זאת המטרה בחיים, לפחות לא שלי...

אבל הנה צצה לה ההזדמנות, וכמו בכל הזדמנות בחיים, היא צצה כשלא מחפשים אותה, תפסתי אותה בשתי ידיים, והיא לא התנגדה ולכן המשכנו לצעוד באותה הדרך ומצאתי את עצמי בפרק זמן קצר מאוד משנה את חיי, קונה דירת גן מהממת בעמק הירוק והמדהים, מוצא עבודה בחברה מדהימה, וכל מה שנותר לי הוא להמתין שתגמר הקורונה הזאת על מנת שחיי ישתנו מין הקצה אל הקצה ואל הדרך אני אצא.

שדות ירוקים, מרחבים לילדים לרוץ בהם, קרוב לכל אתרי הרחיפה, שקט, צנוע, ג׳יפ במקום אופנוע, טבע בלי סוף, אנשים שקטים, והרוגע שאני מרגיש כל פעם כשאני מתרחק מהמרכז ומגיע לאיזור, גורמים לי לחשוב שזאת הולכת להיות גם הרפתקאה מדהימה וגם אהבה בלי סוף.

אז אני מאחל לכולם שתמצאו את מקומכם. בלב, בנפגש ובגוף ושתהיו מאושרים ומלאי סיפוק. עכשיו תורי להיות מאושר.... 

עוד סיפור הזוי בחיי.

אני אופנוען, אני מאוד אוהב ספורט אתגרי ועושה הרבה, שיחקתי רוגבי שנים רבות בחיי, ובכלל עשיתי ואני עושה דברים לא שגרתיים, ואני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שנפצעתי באמת.

לפני חודש וחצי הלכתי ברחוב, פשוט הלכתי, לא שוחחתי בנייד, לא כלום. חוסר מזל הוא שהיתה מדרכה עקומה בירידה תלולה שהפכה לאספלט ועליו היתה זכוכית שבורה. מפה לשם, שמתי את הרגל בדיוק על הזכוכית, ומצאתי את עצמי עם גבס על היד החזקה שלי.

נפלאות היקום הוא שקיבלתי פרוייקטים מטורפים בתקופה הזאת ונאלצתי לוותר עליהם, אבל זה שולי. מה שפחות שולי הוא ללמוד לנגב עם היד החלשה, לעשות מקלחות עם היד למעלה, לא לנהוג ועוד תענוגות של החיים.

אבל זהו, לפני ארבעה ימים הוא ירד, ועכשיו שיקום ארוך כי זה היה בשורש כף היד. אבל אפשר בזהירות לנגב עם היד החזקה שוב חחחח

אז מזל טוב לי והחיים חוזרים למסלולם לאט לאט. מקווה לפתוח את השנה החדשה שוב על האופנוע, תחזיקו הצבעות שאני אוכל עד אז :-)

(פניה ראשונה שלה אלי)

היא: אז לא הבנתי, אתה שולט או נשלט?!

אני: דומיננטי מאוד ותקראי לזה שולט אם את רוצה, לעולם לא נשלט, למה את שואלת?

היא: כי אתה divemaster, אתה מומחה בלרדת, זה אומר שאתה נשלט !

אני (לא מבין אם לצחוק או לבכות מהטימטום): דבר ראשון זאת דרגת צלילה והדבר השני הוא, מי אמר ששולט לא יכול לרדת למי ששלו?

היא: אתה נשלט, בהצלחה!

ואני שוב לא מבין אתכן, אבל זה כנראה אני... משום מה התגובות למי שאני או שאני יותר מידי או שזה שאני גם אוהב לצחוק, לענג, ללטף, לדאוג, להיות רומנטי, לפתוח את הדלת, לנשק, לחבק הופך אותי ללא מספיק ״אדון״, מי אמר שאני לא יכול להיות גם דומיננטי, גם לדרוש ולצפות לקבל, גם להוריד, גם ״לשלוט״ וגם לתת מעצמי? ומצד השני, אלו שטוענות שאני דומיננטי מידי, שהתמונה שלי היא של רוצח סידרתי (בין היחידים ששמים פה תמונה והם לא מתביישים במי שהם, אבל זה כבר נושא אחר), ועוד כל מיני טענות... אבל לא נורא, הכל בחיוך :-)

האמת היא שהאנלוגיות כל הזמן קופצות לי לראש בלי לשים לב.

לקחת משהו שהוא בסיסי כל כך, טוב כשלעצמו אבל לא ממש מגובש, לא מוגמר, לא מלהיב ולהפוך אותו למשהו עם טעם, עם ריח, עם אופי, עם יחודיות.

לקחת משהו שהוא גולמי ובסיסי ולעצב אותו לפי מה שאני רוצה, פעם אחת ככה ופעם אחרת לעשות ממנו משהו שונה, טוב וטעים לא פחות, אבל להפעיל את הדמיון, את המגע, להיות נחוש וגם כשלא הולך ישר להמשיך ולנסות ולהגיע לתוצאה המושלמת (לפחות בשבילי).

והסיפוק בלטעום ולחוש שיצרתי משהו בדיוק כמו שרציתי, שעיצבתי ושיצא בדיוק כמו שרציתי....סיפוק ותענוג גם יחד.

בין אם זאת גבינה מתוקה כמו ריקוטה, גבינה מלוחה וקשה כמו פטה, גבינה מסריחה אבל כל כך טעימה כמו קממבר או סטילטון או אפילו דברים פשוטים כמו לייצר לבנה מיוגורט אמיתי.....מי שאוהב אוכל טעים...גבינות ויין טובים ואת החיים הטובים באופן כללי יכול כמובן להבין אותי.

מי שיכול לראות את האנלוגיה אני שמח בשבילו... ומי שחושב אחרת, אני שמח לא פחות, לא חייבים :-)

סופ"ש מעולה לכולם, לחברים וגם לאחרים....