דברים מהלב...

אז זהו, הגיע הרגע, הצעד קרה ואני כבר פה (בפיליפינים), לא שם יותר (״ארץ הקודש״) ומאושר לחלוטין על הצעד המדהים הזה ואין לי כל כוונה לחזור בו. בלי פוליטיקה כרגע ואין לי כוח לקבוע צד, אבל...

נמאס לי ממלחמות היהודים, הוויכוחים והאלימות היום יומית בארץ הקודש, משנאת האחר וכל מי ששונה ממך או בסך הכל לא חושב כמוך, וזה רק הולך ומחמיר.

נמאס לי מיוקר המחיה שגם להייטקיסט דיי בסדר לא נותן מנוח ומחייב כל הזמן להיות בסטרס (מרוויחים יפה אבל עוברים סופר קשה ואין שום קביעות וזה מתחיל להיות מעייף וכבר לא נחמד בשלב מסוים בחיים)

נמאס לי מזה שאחרי האסון שעברנו ב7.10.23 וכמה אנשים שנרצחו, כמה חיילים שנהרגו, כמה חברים שנפצעו או נהרגו לידי כי ״כולם״ צריכים לתת כתף, והייתי בטוח שהכל הולך להשתנות לטובה אחרי כזה אסון וכולם יבינו שמשהו חייב לקרות אחר אין משמעות ועתיד למדינה, שום דבר לא השתנה וחזרנו ל6.10 והרבה יותר גרוע ממה שהיה.

ועכשיו לקצת פוליטיקה כי אי אפשר בישראל בלי, נמאס לי מהכיוון שהמדינה הולכת אליו, אם הרוב יבחרו בבחירה הזאת אז הרוב יבחרו וזאת דמוקרטיה וזאת בעיה של המדינה, אבל אני לא מוכן להיות שם יותר בבחירה הזאת ש״הרוב״ בוחר פעם אחרי פעם כנראה.

בכל מקרה, עכשיו רק לטוב... אני בגן עדן.

אתם אומרים ״פרמיטיבי״ אני אומר תלוי איפה, יש מקומות שבישראל לא היו חולמים בכלל על קידמה כזאת ויש מקומות שבהם השקט חשוב יותר מהקדמה. הכל תלוי בהעדפה אישית. אני למשל נמצא עכשיו במקום ששם את תל אביב בכיס הקטן מבחינת עושר וטכנולוגיה אבל את חיי אני לא רוצה להעביר פה, אני הולך להעביר בדרום המהם והרבה פחות טכנולוגי ואינטנסיבי.

אתם אומרים ״עולם שלישי״ ואני אומר, וואלה? וישראל באמת מוכיחה את עצמה כמעצמת איכות חיים ושמירה על זכויות האזרחים שלה (של החילוניים / יצרנים / משרתים עשרות ומאות ימי מילואים בשנה) וכבוד האזרח ואורח החיים הליברלי/חילוני של האזרחים בה.

אם אולי אומרים שזאת מדינה מאוד דתית, ואני אומר... באמת? אין פה שם סממן לדת מבחינה שלישית או כפיה או כל דבר אחר, וכל אחד עושה מה שבא לו איך ומתי שבא לו כל עוד הוא שומר על החוקים, או לכפייה דתית (אוטובוסים ושבת/ראשון פועלים, הקניונים פועלים בתפוסה מלאה, החנויות מי שרוצה פותח ואין קנסות של עשרות אלפי שקלים למי שכן רוצה לעבוד, אין אוכלוסיה שמתוך עקרון לא תומכת, לא יצרנית ופשוט לא מעניין אותה חות מאשר לקחת ולקחת בלי לתת כלום)... בניגוד לישראל?!?

ומעכשיו רק חיובי, נגמרה השליליות כי זה המקום שאני צועד אליו ושואף להגיע אליו בחיים עכשיו, השלווה והרוגע הפנימי... מה כן יש פה והמון:

שקט

אנשים שלמרות שאין להם הרבה כל הזמן מחייכים חיוך אמיתי, ושאם תתנהג אליהם יפה יחזירו לך פי מאה ויתנו לך מה שהם רק יכולים אם הם יחשבו שאתה באמת חבר שלהם.

טבע, כי אין כמו הטבע הפיליפינים הפראי

אתרי צלילה מספר אחד בעולם, כי אין גבול למה שר לראות פה ואיזה כיף זה לצלול כל השנה במים של 28 מעלות 

מפלים שאין כמעט בשום מקום אחר, ויערות גשם, הרי געש, מליון חופים שונים אחד מהשני, 7300 איים מטורפים שכל אחד שונה מהשני שלא תראו בשום מקום אחר.

לא פחות חשוב נשים יפות עם גישה טבעית של נתינה אמיתית. שנורא יבהלו אם תדבר איתן על שליטה אבל אם לא תזכיר את זה הן באופן הכי טיבעי יתנו את הכל כולל הכל בשביל קצת אהבה.

בקיצור, לאט לאט הרוגע משתלט, האושר מתגבר, וגם אם לא הכל מושלם עדיין, הפיקים השליליים הם רק פיקים קצרים ולא הרים שלא נראה כיצד ניתן לצלוח ולעבור אותם. השלוליות של העצב והעצבים הן שלוליות שלומדים לקפוץ מעליהן ולא ים אדיר בלי שום אי באופק שיציל את הגוף והנשמה.

אז לא, אין שם טוב בלי רע, אבל אין ספק שהטוב עולה פה על הרע באלפי מונים והאושר והרוגע פה הם לא משהו שניתן להסביר למישהו מרחוק. הפיליפינים זה מקום שאם באים אליו בגישה הנכונה לא ניתן לחזור אחורה ממנו, וכמה טוב שלי אין כוונה לחזור ממנו או ללכת ממנו לשום מקום אחר.

אם אתם מגיעים לפיליפינים וצריכים עזרה כלשהי, אתם מוזמנים ליצור קשר, אני לא אמשיך עם המנוי לשנה הבאה אז תצטרכו למצוא דרך ליצור איתי קשר (ולחברים והחברות שלי שאני אוהב ומוקיר, גם אלו שאנחנו לא בקשר כבר, אם פעם היינו בקשר אתם תמיד תהיו בלב שלי) כבר יש את הקו הישראלי שלי ומוזמנים ליצור איתי קשר בו לכל דבר ועניין שתצטרכו (מבחינתכם זאת שיחה רגילה מטלפון ישראלי למרות שאני פה) וגם לאלו שאני לא מכיר, אם צריכים עזרה או מסיבה כלשהי תרצו ליצור קשר אתם מוזמנים. תמיד שמח לעזור לאנשים טובים, דגש על הטובים ורק טובים!

משהו שעלה לי לאחר מספר שיחות על הנושא, ובעיקר לאחר שיחה שהייתה לי מספר ימים עם מישהי, על מסיבות, על כמה היא פומבית ואוהבת להחשף במסיבות, ונכון שזה מגרה, אני לא אומר שלא אבל אני פחות רואה בזה פומביות (וכמובן שזאת רק דעתי ואני מאמין שאני היוצא מן הכלל משיחות עבר והפומביות שאני מדבר עליה ומתחבר אליה שונה מהרגיל, אז חשבתי לכתוב קצת.

יש בי אהבה גדולה לטבע, לטיולים אוהל עם הילדים (למעט הסר ספק, הילדים זה הכלבים שלי, שלא יובן לא נכון בהמשך) וכשיש כלבונת אז בכלל מהמם, לצלילה, להפלגות, גיפים, אופנועים, להגיע לחקור את המרחבים, של הטבע ואם אפשר אז גם של מי ששלי. לחוויה של האוויר הפתוח, של הרוח, הריחות של הטבע או של הים, של החופש המוחלט ברגעים קטנים ויפים וחוויות שבין קירות הבטון והאספלט אי אפשר לחוות.

יש בי אהבה/משיכה/גירוי ל ו-מ פומביות. פומביות לא של מסיבות, לא של חדרים אפלים במסיבות סגורות, פומביות אמיתית, כזאת שלא חובה שכולם יראו איך אני משתמש במי ששלי אבל בהחלט להשתמש בה. פומביות של צחוק והנאה משותפים, של חוויות משותפות וכשזה בא ביחד עם פומביות bdsmית ועם פתיחות ונתינה של מי ששלי זה כל כך מדוייק ומושלם שאם נעשה נכון ותוך שמירה על הצד הנשלט וגם על הסביבה שאף אחד לא יפגע זה גורם לחיבור חזק ואמיתי כל כך, בונה אמון, בונה מיניות ובונה חוויות זוגיות מדהימות שישארו לכל החיים.

פומביות של האם אחרים שלא קשורים לעולם שלנו רואים ולא רואים, של שומעים ולא שומעים:

של להיכנס עם היאכטה לעומק, להתרחק מההמון (ועדיין אין ספק שיעברו מידי פעם באיזור יאכטות אחרות אבל לשמור מספיק מרחק כדי שיוכלו לראות אותך משרתת אותי ומענגת אותי וכואבת בשבילי ומתענגת ממני אבל ברחוק מספיק שלא ממש יוכלו לזהות מה קורה) לשים על טייס אוטומטי, להפשיט אותך, לקשור אותך לתורן, להצליף בך, להכאיב לך ולענג אותך שלא תוכלי לשלוט בעצמך ושלא תצטרכי לחשוב לשניה על מי ישמע ומה יחשוב פשוט לשחרר הכל ורק להיות ולחוות. ללטף אותך, לזיין אותך בכל חור בכל צורה, לחדור אליך עמוק לנפש ולגוף, להשתמש בך בכל דרך, להרגיש את הרוח מלטפת אותנו מרגיעה את הסימנים שבעורך הצחור והמסומן, לאכול טוב, לשתות טוב, לצחוק הרבה, ופשוט להיות שם שנינו בעולם שלנו, עירומים ומאושרים ולחוות אותנו ורק אותנו בעולם שלנו בלי לחשוב על מי יראה ומה יראה.

של לקחת את הג׳יפ, להעמיס אוהל ושק שינה ולנסוע לטבע, למעיין נסתר או לאמצע המדבר, לשחק בך ולהשתמש בך כל הדרך לשם כשאת עם הפלאג עמוק בתוך, וכל קפיצה מחדירה אותו ומזיזה אותו בתוכך וגורמת לך לקפוץ או לסגור את הכוס והרגליים חזק חזק על האצבעות שלי בתוכך ולהתענג על האורגזמות שלך, על הכאב והעונג כל הדרך בלי להפסיק, להוציא את היד ממך, לראות, להרגיש את הרטיבות שלך וכמה את נוזלת ולשמוע כמה את כבר רוצה שאני אזיין אותך, ושתרגישי כמה את מעמידה לי את הזין ואת רק רוצה ומתחננת שאני כבר אמלא את הכלבונת ולא מעניין מי במכוניות שחולפות לידנו יוכל לראות / לא לראות מה מתחולל בנפשך וגופך. אם תתחנני מספיק ותהיי טובה, לעצור בצד בפינה יפה, לפתוח שמיכה, לנשק אותך, לחבק אותך, להכאיב לך, להרגיע אותך, לזיין אותך ולעשות איתך אהבה שם באמצע המדבר מתחת לעץ השיטה, להרגיש את הרטיבות שלך, את התשוקה, לחקור את הגוף והנפש שלך, לשמוע קולות של מטיילים מרחוק ולא להפסיק את הביחד שלנו, לשמוע אותם מתקרבים ולכסות אותך (תכלס אם אין ילדים בסביבה, לי אין בעיה להמשיך גם כשאנשים עוברים לידנו ממש קרוב קרוב ועוצרים אפילו להסתכל, אבל מתוך מקום של לשמור עליך נפסיק וניתן להם לעבור להם עם חיוכים גדולים והתלחששויות בינהם) ולהמשיך בשלנו ברגע שהם עברו אבל עדיין יכולים לשמוע את הקולות המדהימים שיוצאים ממך ושכל כך מגרים אותי.

להגיע למקום שלנו, למצוא עץ חזק, לקשור אותך להניף אותך, ככה, באמצע המדבר, מרחפת באוויר, רגליים פתוחות לרווחה לשימושי, כוס פתוח, תחת פתוח, פה פתוח, והכי חשוב לב פתוח ונשמה ענקית שכמהה לתת הכל כולל הכל למי שהיא בחרה להיות שלו, שמחברים הכל לאותה אחת, לחוויה הכוללת שלנו ורק שלנו. להרגיש ולשמוע את הכאב שלך, את העונג שלך, את התנועה שלך כשהמצבים מתחברים לפטמות שלך, לשפתיים של הכוס שלך, לדגדגן שלך... לשמוע את הנגיחות והצעקות ולהרגיש את הרעידות בכל משיכה בשרשרת שמחברת בינהם. לראות את הרטיבות שנוזלת ממך ומשפריצה כשהדילדו רוטט בתוכך והזין נכנס ויוצא לחור השני ואת מלאה ומתחננת גם להפסיק וגם לעוד. להגמיר אותך שוב ושוב ולא להפסיק, למנוע ממך גמירות עד שתתחנני כמו הכלבונת המהממת שאת יודעת להיות. להוריד אותך מהתליה שלך, להחזיק בידיים, להרגיע את הרעידות, לנשק את הדמעות, לחייך ולצחוק ביחד שתוכלי לתת פורקן לחוויה, להצפה של הרגשות והתחושות, הנפשיות והפיזיות. לשכב על המזרן עירומים ומחובקים ורגועים ולהרדם ביחד ולא מעניין מי עובר ומה רואה כשהילדים מתרוצצים מסביב ונהנים גם הם מהחופש שלהם ולהנות מהאנחנו ומהעכשיו והחיבור שזה מייצר.

פומביות היא גם ללכת לסרט, לפאב או סתם בית קפה, ונילי לחלוטין, כשפלאג ממלא אותך והביצה הרוטטת בתוכך והשלט אצלי, ואת צריכה לתפקד כרגיל מול כל העולם כשכל צעד מזיז אותו בתוכך וכשהכוס והנפש שלך רוטטות כרצוני, מתי איך וכמה שאני ארצה ואת רואה כמה אני נהנה מכל תגובה שלך, מזה שאת תופסת אותי ולא יכולה לעזוב ונשענת עלי כי את לא יכולה לעמוד ישר, או שאת תופסת את הזין שלי שעומד כי גמרת כבר אי אלו פעמים ואת גם לא יכולה יותר לחכות וחייבת להרגיש אותו. 

פומביות זה שאת מגיעה איתי לעבודה (בטבע) ממתינה לי ברכב בצד ומאוננת בלי לגמור ללא אישור שלי (ואסור להפריע לי כשאני בזמן ביצוע ואת יודעת את זה ומתאפקת כי את רוצה להיות הכי טובה בשבילי) וכשאני מסיים את כבר לא יכולה לחכות ואיך שאני מגיע לרכב את מראה לי כמה היית טובה וכמה את רטובה ונוזלת ומתחננת לפתוח את המכנסיים שלי ולהחנק על הזין שלי ולגמור בטירוף תוך כדי שאני מחזיק לך את הראש ודוחף לך את הזין עמוק לגרון ואת נחנקת ולא מפסיקה ואת נלחמת ברפלקס ולא מוציאה לשניה את הזין מהפה, אני נותן לך להוציא טיפה, את נרגעת ואת מרגישה אותו שוב עמוק עמוק בגרון ואת נוזלת מכל הכיוונים ורועדת כולך ולא מפסיקה לא לגמור ולא למצוץ עד שאת מרגישה את כולי מתרוקן לך עמוק לגרון ומחייכת אלי עם העיניים ומתחננת לעוד עם הפנים המהממות האלו כשאין שלי עדיין ממלא אותך והדמעות מרוחות על הפנים שלך והרוק נוזל על כולך ולא אכפת לך איך את נראית כי את הכי מהממת בשבילי כשאת ככה כולך פתוחה ונותנת עד הקצה ומעבר.

ופומביות זה הכל, זה לחבק, לדאוג, לנשק, לתת פרחים, לענג אותך, לרדת לך, להכאיב לך, לדאוג לאושר לך, לאורגזמות שלך, לציות שלך, ולשלמות והמקום הבטוח שלך, לצחוק ביחד, לאהוב ופשוט להיות, בפומבי, לא להתחבא, זה להיות מי שאנחנו, להיות מעבר לסשנים או לסקס, לרצות שכל העולם יראה אתכם ביחד. את הפומביות האמיתית.

מאז ומעולם אהבתי להדריך:

מהנוער העובד והלומד,

לעזרה לתלמידים מתקשים חברתית,

להדריך ילדים בקייטנות גלישה וים,

להדריך את החברה הראשונה עוד שהיינו ילדים ולא ידעתי לשים שם למה שאני, למה ואיך אני רוצה ואוהב ולהוביל אותה לגלות את הגוף שלנו ואת ההנאות שלנו וכמה רחוק אפשר להגיע ביחד בלי לדעת ובלי נסיון אבל עם פתיחות וחום ואהבה והמון רצון.

להדריך ולהוביל צוות מסלול בצבא ולעצב את הדור הבא של הלוחמים,

להוביל את החברה השניה (עדיין בלי לדעת לשים שם למה ומה שאני) עם הרבה יותר בטחון וידע במה שאני רוצה וצריך ולאן היא יכולה להגיע אם היא רק תתן את עצמה ותשחרר, ולגלות עולם שלם ושונה כשאתה מגיע עם נסיון והצד השני בא נקי ובתולי אבל עם המון רצון ללמוד למרות הפחדים והחששות.

להדריך בלימודים ולראות איך אנשים שלא מצליחים פתאום עוברים את המבחנים ואת התואר,

להכיר את הצד שאני לא אוהב בעולם הזה ולסרב להדריך ולהוביל מישהי שמגיעה ממקום רע של אלימות לשם אלימות (ואני בהחלט מאוד מתחבר לכאב בסקס ובסשנים אבל לא בצורה הזאת) וללמוד שלא את כולם אפשר ללמד ולהוביל ולחנך והצד השני צריך לרצות להיות במקום של ללמוד ולהיות מובל ולא תמיד אפשר ״להציל״ את כולם, וזה עצוב מבחינתי אבל זה חלק מהחיים. ואני לא מתיימר לדעת מה טוב לאחרים (רק למי ששלי כשמישהי מחליטה להיות כל כולה שלי ואני רוצה שהיא תהיה שלי, שם אני לא מתיימר, שם אני פשוט צריך את הרצון של הצד שני לתת לי לדעת מה טוב בשבילה ולה לדעת האם המקום בוא היא נמצאת הוא המקום הנכון לה והטוב לה והמדויק לה)

להדריך צלילה - לראות את ההנאה של אנשים שנכנסים פעם ראשונה עם ציוד צלילה לים ואת ההנאה שלהם מהעולם החדש שפתחתי בפניהם, לראות אנשים שסיימו קורס ומתקשים ופתאום מגלים שאפשר להתאזן ושחלילה צריכה להיות כיף ולא משהו מפחיד או קשה (ואם אם כן אז מתגברים ומגלים את ההנאה הגדולה שבעולם הקסום הזה)

להכיר לטוב ולרע את העולם הזה שהלך והתפתח עם השנים לפניי, מהדאגן הראשון שהיה מקום נפלא וקסום והקהילה שהייתה והחיבורים האנושיים של קהילה של מוקצים ושל ״סוטים״ שבאים מהמקום הכי נקי וטוב ופתוח ומקבל אבל מוקדם מידי בשביל ישראל (שנות ה-90, תחילת ה-2000) קהילה מדהימה שמי שלא הכירו בהחלט הפסידו, למקום שכיום אני פחות קהילתי וחי את חיי כמו שאני ומי שאני ועדיין עם ובלי קשר אוהב לחנך ולהוביל וללמד גם בעולם הזוגי, הרומנטי, האנושי, מאוד במנטאלי ובמיניות ולא פחות מזה להוביל וללמד ולחנך בעולמות אחרים שלא קשורים לפה, בעבודה, בהתנדבות ובכל דבר שלא יהיה ועכשיו זה גם בדבר החדש...

לאחרונה התחלתי גם להדריך ירי, משהו שדחיתי לצערי המון שנים, בעיקר כי אני מאוד טוב גם בזה וגם בזה, אבל אף פעם ״לא מצאתי את הזמן״ לעשות את כל המסלול האורך להיות מדריך. כחלק מהתהליך שאני עובר וכתבתי בפוסטים הקודמים, אני גם עובר את תהליך ההכשרה להדרכת ירי ואני לא מצטער על הרבה דברים בחיי כי אין על מה וזה לא יעזור, אבל אני בהחלט מצטער שלא עשיתי את זה לפני המון שנים. הדרכת ירי משלבת את עולמות הידע, ההובלה והשליטה שמי שקוראים את זה יכולים להבין לדעתי בהמון דברים מקבילים לעולם שלנו, הצורך להישאר רגוע בכל מצב, לדעת לקחת אנשים למקום שיש לו פוטנציאל להיות מאוד מסוכן אבל עם הדרכה נכונה ואימון נכון וחינוך נכון מביאים למקום של ידע ושל הנאה ושל בטחון מלא וזאת הרגשה מדהימה.

לקחת חניכים שרוצים מאוד להרגיש בטחון וידע אבל מאוד מפחדים מהדרך ולראות אותם בהדרכה הנכונה צוברים נסיון ובטחון ומתגברים על חששות ופחדים ויוצאים בחלק מהמקרים אנשים אחרים ממש מלאי סיפוק ובטחון וחיוך.

זה נותן לי סיפוק אדיר מהדרך שאני בחרתי לי לחיות את חיי כיום ולאן שאני רוצה להגיע בדרך הזאת וכיצד אני רוצה לחיות ולהנות מהדרך עצמה ולא רק מהתוצאה הסופית.

בין אם בחיים האישיים, בקשרים, באהבה, במיניות, באושר ובכאב ובין אם בחיים המקצועיים וכל מה שאני עושה כיום. והדרך ארוכה ומפותלת, אבל בהחלט טובה........

אני כותב מראש שזה פוסט קצת כבד אבל מקווה שתמצאו בו גם את האופטימיות בקצה.

לכל חברה יש הזמנים הקשים שלה, הזמנים שבהם צריכים להתעלות על כל המחלוקות וכל הדברים שלא אוהבים אחד אצל השני ולהחליט מה הכיוון של אותה קבוצת אנשים שגרים ביחד ושותפים לדרך מסיבות כאלו ואחרות, בין אם בחרו להיות במקום הזה או לא.

אני מרגיש שאנחנו במקום הזה בנקודת הזמן הזאת, הזמן להתעלות על המחלוקות, על המריבות, על השנאה, על זה שכל דבר באחר מעצבן אותנו ואין לנו סבלנות וסובלנות להקשיב לאחר ולהיות שותפים לעשיה ולקיום שלנו כקבוצה וכחברה.

החלטתי לעשות מעשה ולא רק לדבר. אחרי המילואים הארוכים והייאוש ממה שקורה פה והרצון לשנות, הגעתי להחלטה לעזוב את המרכז, לעזוב את ההיטק והכסף והנפש החלולה ולעבור לעוטף, לחקלאות, לאדמה, לעזור ביישוב חבל הארץ המהמם הזה עם האנשים שבגופם ובנפשם מגנים על הארץ מדרום ולעזור בבטחון ובחקלאות. אני חייב לומר שזאת ההחלטה הכי טובה שקיבלתי בחיי. 

לנפש, לגוף, לצאת מהמשרד הדחוס, מהלחץ היום יומי, מהתחרות הבלתי פוסקת עם כל עובד בן 21 שרוצה להראות כמה הוא יודע יותר וחכם יותר והמאבק היום יומי בלשבת מול המחשב רק כי צריך לעבור... ולצאת לאויר ולאדמה, לטרקטור ולמחרשה, לשמש ולמים, לשופל ולקומביין ולהרגיש שאני עושה דברים בשביל הנפש ולא בשביל המרדף אחרי הכסף, ואני אומר אפילו להרגיש סוג של חלוציות שוב וזאת הרגשה הכי טובה שיש. לקום מוקדם בבוקר עם חיוך גדול, ללכת לישון טוב ולא באמצע הלילה ועם חיוך לא פחות גדול, וגם להסתכל על חשבון הבנק שעכשיו פחות נוצץ ועדיין לחייך כי יש דברים יותר חשובים מהמרדף.

אני חייב לומר שאני ממליץ לכולם, הדרום מהמם, העוטף הוא אחד המקומות היפים בארץ, מדבר פורח וחייבים ליישב אותו שוב ולהראות לאויבים שלנו שאנחנו פה, אנחנו חזקים, ואנחנו ננצח ואנחנו לא הולכים לשום מקום!!!

אחרי 3 שנים שלא כתבתי כלום, שדיי התרחקתי מהכל, נעלמתי בעבודה, בקשרים פחות מוצלחים (קשה למצוא מה שאני צריך ״בחוץ״), באפרוריות של החיים, שלא היה לי מנוי כי גם פה לא מצאתי מה שחפצה נפשי (אני לא מדבר על קשר, הרגשתי שהפורמט משתנה לנו מקהילה קטנה למשהו אחר שבמקום שאני הייתי אז פחות התאים לי) עם כוונה ברורה בעקבות כל מה שהיה פה בשנים האחרונות לעזוב הכל ולברוח מארץ הסיכסוכים הפנימיים והריב התמידי , גם אותי הפתיע אותי ה-7.10 כמו את כולם. 

כמו רבים אחרים לא יכולתי לשבת בבית כשהתחילו להגיע התמונות הנוראיות ולקחתי את הנשק האישי ואת הגיפ ונסעתי לעזור בדרום במה שיכולתי, התדבתי למשך שבועיים על אזרחי עד שהחזירו אותי לשירות פעיל וזה היה השינוי הגדול הראשון שהתחולל בי. לחזור לעשות מילואים אחרי הרבה שנים ולתרום ולהלחם על מה שחשוב באמת , על החיים עצמם ועל הקיום של העם היהודי במקום היחיד שהוא שלו, הוא דבר שמשנה את התודעה, לפחות אצלי.

הכאוס בימים הראשונים, המראות, הריחות, הם משהו שישאר איתי לתמיד אבל מצד שני זה גם שינה בי משהו שאחרי 3 חודשים מילואים ולפני שיקפיצו אותנו שוב (מי יודע איך דברים יתפתחו בשבועות ובחודשים הקרובים בגזרות השונות) החלטתי לעשות שינויים מבורכים בחיים שהיו צריכים לקרות כנראה מזמן. והנה אני שוב פה, עם מנוי וכותב, ומשתף וזאת כבר התחלה לחזור לחיים.

אז השינויים הם גדולים. עוזב את הייטק ומתכנן לעבור למשהו יותר ארצי, עם שמש, אדמה, אולי ים, הכל פתוח והרבה רעיונות נשרדים למוח ולאויר. אבל זה יהיה בטוח משהו חשוב עם משמעות ומהות ולא לשבת במשרד ולעשות כסף ולמות לאט לאט מבפנים. החיים בהחלט קצרים מידי וחובה לנצל אותם ולהנות מהיום יום וממה שיש, כי לא ניתן לדעת מה יהיה מחר.

יש לי המון תובנות, המון מחשבות, רצונות, ושמחה גדולה לדרך החדשה. בין אם זה יהיה בארץ בתרומה במלחמה שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו להפסיד בה, או אחרי שכל המלחמה תגמר ונביא ביחד את המדינה למקום של חזרה לדרך של בטחון ושגשוג לדורות הבאים אולי בכל זאת לממש את החלום לקנות יאכטה ולהסתובב בעולם ואני עדיין מקווה להתקל באותה אחת שתהיה בדיוק מה שאני צריך ושאני אהיה בדיוק מי שהיא כל כך כמהה להיות שלו. שתקבל אותי כמו שאני עם כל הדברים הטובים והשגעונות שלי. שתרצה אותי ולא כל ״אדון״ רק בשביל.... שתרצה להיות נאהבת, ונשלטת, בת זוג וכלבה, מתרפקת ומתפנקת ולמטה ומבצעת, הכי נאהבת והכי למטה (אין לי הרבה דרישות, אני יודע חחח)

בכל מקרה, זה יהיה תוצר לוואי אולי של העבודה שאני חוזר להיות מי שאני צריך להיות, ומי שהייתי בעבר. בהחלטת לא המהות והמטרה בלחזור לפה, אבל כן צורך ורצון.

אז לכל החברים הישנים שנעלמתי להם וכל החדשים שעוד לא הכרנו. אוהב את כולם ותשמרו על עצמכם ותחיו את החיים כמה שאתם רק יכולים, אי אפשר לדעת מה יהיה מחר. תגשימו את עצמכם כל יום, אל תוותרו על מי שאתם גם אם קשה, מפחיד, או לא יודעים איך לעשות את הצעד לכיוון. תמיד יש פתרון ורק צריכים את האומץ לוותר על הנוחות שנכנסים אליה ולעשות את הדברים שמגדירים אתכם, משמחים אתכם, גורמים לכם להגשים את עצמכם ולא לשקוע באפרוריות של החיים כי זה הכי קל.

זהו, קצת גיבוב של דברים לא מסודרים שהיו לי בראש בשבועות האחרונים ובא לי לזרוק לאוויר ולשתף.. מעניין כמה הגיעו לקרוא עד לפה חחח

וואוו, כמה זמן לא כתבתי כבר, אני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שעידכנתי משהו. דיי התרחקתי בשנים האחרונות מהקהילה שהלכה ונעלמה, והחברים והחברות שהיו. חייתי את חיי כמו שאני אבל משהו במקום הזה ובעולם הזה השתנה לי מול העיניים ולא מצאתי את מקומי מתערבב יותר בסצינה. והנה אם מדברים על שינוי, אז הנה שלי ואני כל כך מאושר ממנו.

שנים שהדבר שהכי רציתי היה לעבור לצפון הירוק והשקט, 

להיות קרוב לטבע, לשנות את המסגרת, לקחת את הילדים (הכלבים שלי, למי שלא מכיר) ופשוט לשנות פאזה בחיים ולא להסתכל אחורה לשניה.

מה לעשות שהתפקיד שבחרתי לעצמי הוא להיות הייטקיסט? ומאוד קשה להוציא את החיים מהמרכז בעולם שלי אלא אם מוכנים לוותר על החיים ולבלות אותם על הכבישים במקום להנות מהם, ולא זאת המטרה בחיים, לפחות לא שלי...

אבל הנה צצה לה ההזדמנות, וכמו בכל הזדמנות בחיים, היא צצה כשלא מחפשים אותה, תפסתי אותה בשתי ידיים, והיא לא התנגדה ולכן המשכנו לצעוד באותה הדרך ומצאתי את עצמי בפרק זמן קצר מאוד משנה את חיי, קונה דירת גן מהממת בעמק הירוק והמדהים, מוצא עבודה בחברה מדהימה, וכל מה שנותר לי הוא להמתין שתגמר הקורונה הזאת על מנת שחיי ישתנו מין הקצה אל הקצה ואל הדרך אני אצא.

שדות ירוקים, מרחבים לילדים לרוץ בהם, קרוב לכל אתרי הרחיפה, שקט, צנוע, ג׳יפ במקום אופנוע, טבע בלי סוף, אנשים שקטים, והרוגע שאני מרגיש כל פעם כשאני מתרחק מהמרכז ומגיע לאיזור, גורמים לי לחשוב שזאת הולכת להיות גם הרפתקאה מדהימה וגם אהבה בלי סוף.

אז אני מאחל לכולם שתמצאו את מקומכם. בלב, בנפגש ובגוף ושתהיו מאושרים ומלאי סיפוק. עכשיו תורי להיות מאושר.... 

עוד סיפור הזוי בחיי.

אני אופנוען, אני מאוד אוהב ספורט אתגרי ועושה הרבה, שיחקתי רוגבי שנים רבות בחיי, ובכלל עשיתי ואני עושה דברים לא שגרתיים, ואני לא זוכר מתי היתה הפעם האחרונה שנפצעתי באמת.

לפני חודש וחצי הלכתי ברחוב, פשוט הלכתי, לא שוחחתי בנייד, לא כלום. חוסר מזל הוא שהיתה מדרכה עקומה בירידה תלולה שהפכה לאספלט ועליו היתה זכוכית שבורה. מפה לשם, שמתי את הרגל בדיוק על הזכוכית, ומצאתי את עצמי עם גבס על היד החזקה שלי.

נפלאות היקום הוא שקיבלתי פרוייקטים מטורפים בתקופה הזאת ונאלצתי לוותר עליהם, אבל זה שולי. מה שפחות שולי הוא ללמוד לנגב עם היד החלשה, לעשות מקלחות עם היד למעלה, לא לנהוג ועוד תענוגות של החיים.

אבל זהו, לפני ארבעה ימים הוא ירד, ועכשיו שיקום ארוך כי זה היה בשורש כף היד. אבל אפשר בזהירות לנגב עם היד החזקה שוב חחחח

אז מזל טוב לי והחיים חוזרים למסלולם לאט לאט. מקווה לפתוח את השנה החדשה שוב על האופנוע, תחזיקו הצבעות שאני אוכל עד אז :-)

(פניה ראשונה שלה אלי)

היא: אז לא הבנתי, אתה שולט או נשלט?!

אני: דומיננטי מאוד ותקראי לזה שולט אם את רוצה, לעולם לא נשלט, למה את שואלת?

היא: כי אתה divemaster, אתה מומחה בלרדת, זה אומר שאתה נשלט !

אני (לא מבין אם לצחוק או לבכות מהטימטום): דבר ראשון זאת דרגת צלילה והדבר השני הוא, מי אמר ששולט לא יכול לרדת למי ששלו?

היא: אתה נשלט, בהצלחה!

ואני שוב לא מבין אתכן, אבל זה כנראה אני... משום מה התגובות למי שאני או שאני יותר מידי או שזה שאני גם אוהב לצחוק, לענג, ללטף, לדאוג, להיות רומנטי, לפתוח את הדלת, לנשק, לחבק הופך אותי ללא מספיק ״אדון״, מי אמר שאני לא יכול להיות גם דומיננטי, גם לדרוש ולצפות לקבל, גם להוריד, גם ״לשלוט״ וגם לתת מעצמי? ומצד השני, אלו שטוענות שאני דומיננטי מידי, שהתמונה שלי היא של רוצח סידרתי (בין היחידים ששמים פה תמונה והם לא מתביישים במי שהם, אבל זה כבר נושא אחר), ועוד כל מיני טענות... אבל לא נורא, הכל בחיוך :-)

האמת היא שהאנלוגיות כל הזמן קופצות לי לראש בלי לשים לב.

לקחת משהו שהוא בסיסי כל כך, טוב כשלעצמו אבל לא ממש מגובש, לא מוגמר, לא מלהיב ולהפוך אותו למשהו עם טעם, עם ריח, עם אופי, עם יחודיות.

לקחת משהו שהוא גולמי ובסיסי ולעצב אותו לפי מה שאני רוצה, פעם אחת ככה ופעם אחרת לעשות ממנו משהו שונה, טוב וטעים לא פחות, אבל להפעיל את הדמיון, את המגע, להיות נחוש וגם כשלא הולך ישר להמשיך ולנסות ולהגיע לתוצאה המושלמת (לפחות בשבילי).

והסיפוק בלטעום ולחוש שיצרתי משהו בדיוק כמו שרציתי, שעיצבתי ושיצא בדיוק כמו שרציתי....סיפוק ותענוג גם יחד.

בין אם זאת גבינה מתוקה כמו ריקוטה, גבינה מלוחה וקשה כמו פטה, גבינה מסריחה אבל כל כך טעימה כמו קממבר או סטילטון או אפילו דברים פשוטים כמו לייצר לבנה מיוגורט אמיתי.....מי שאוהב אוכל טעים...גבינות ויין טובים ואת החיים הטובים באופן כללי יכול כמובן להבין אותי.

מי שיכול לראות את האנלוגיה אני שמח בשבילו... ומי שחושב אחרת, אני שמח לא פחות, לא חייבים :-)

סופ"ש מעולה לכולם, לחברים וגם לאחרים....