דברים מהלב...

סיפור משעשע עד דמעות (של כעס ועצב)....
אנחנו (משפחה וחברים) מנסים כבר יותר משנה להקים עמותה התנדבותית של שיקום מוגבלים (נכים ופיגור שיכלי) עלידי ספורט אתגרי, דבר שלא קיים בארץ, שיכול לתרום לקהילות רבות ולאנשים רבים המון, המטרה היא להשיב אנשים שעד היום מסיבות שונות יכלו רק לקנא "באנשים הרגילים" ובחוויות שלהם ולא ניתנה להם האפשרות להרגיש את הרצונות שלהם, להרגיש אחד מהחברה, להשיג חוויות מעבר לשגרה האפרורית היום יומית של כולם....
מטרת העמותה מתחילתה להיות התנדבותית בעיקרה, לתרום ולעשות ולהגיע להשגים אדירים, סיפוק והגשמה לכולם...
אבל מה, כמובן שכמו כל דבר בארצנו הקטנטונת והמדהימה, הכל כל כך קשה, כולם מנסים לשים רגליים, כל אחד מנסה רק לכסות את התחת שלו, חוסר ההקשבה, חוסר הרצון, חוסר הנכונות מדהימים אותי כל פעם מחדש....למה בכל העולם פועלות עמותות ואירגונים דומים משגשגים ותורמים ומתקיימים בהמוניהם ורק בארץ הכל צריך לעבור אישורים על אישורים, בירורים, קשיים, ועדות, ועדות משפטיות, לקחת חודשים (יותר משנה של עבודה מאומצת ועדיין לא רואים את הסוף לחלוטין), הכל כל כך קשה, אם הוגה העמותה לא היה אדם חזק ושמאמין בדרכו כל כך כבר מזמן הנסיונות היו נפסקים, וזה לא שפתאום ביום בהיר אחד משום מקום החלטנו על הקמת העמותה, כולנו מנוסים בתחום בו אנחנו רוצים לשקם, יש לנו רופאים, ועדות משפטיות עם עורכי דין משלנו, ועדות ביקורת, עברנו הכשרות מיוחדות ויקרות עם אנשים שבאו במיוחד מחו"ל, עם עבודה מאומצת על תקנונים ברורים ומוקפדים שנבנו בשיתוף עם הארגונים בחו"ל ושיתאימו לצרכי הפוליטיקה והבירוקרטיה הישראלית, ועדיין, פחדנות, פחדנות, פחדנות....אין לי מילה אחרת, בירוקרטים קטנים שרק רוצים לגמור את ה"20 שנה שלהם בכלא הקרוי עבודה ממשלתית" בשקט, בלי לעשות גלים, שמים רגליים....ושלא תבינו לא נכון, אני לא נגד בדיקה אמיתית, הכי לא מאמין בעולם ב"יהיה בסדר", לא חושב שלכל פלוץ בארץ מותר לעשות מה שהוא רוצה, אבל שנה!!!! שנה שהגשנו כל מה שהם רצו, כל פעם משנים דרישות, כל פעם משנים ומוסיפים, כשאנחנו עומדים בדרישות שלהם הם נזכרים שצריך להוסיף עוד דברים ועוד דרישות, עומדים גם בהם והם נזכרים שצריך עוד, מבקום לעשות את זה בצורה מסודרת, ולקבוע קרטריונים ולעמוד בהם כל פקיד זוטר שולח ואתך לפקיד זוטר אחר שלא יודע משמאלו וימינו, מעולם לא ניסה לעשות שום דבר אמיתי בחיים ולא ניסה לתרום למישהו אחר, ורק יושב במשרד, שלו מ8 עד 5 ולא חושב שניה מיותרת מעבר לזה על מה משמעות הצעדים שהוא עושה בחייו.....
אז אנחנו עדיין אופטימים ועדיין מנסים, נחיה ונראה....יכול להיות שננצח בקרוב את הבירוקטריה הישראלית.....אבל פה אי אפשר לדעת מה יוליד מחר.....