הכביש השחור לא נגמר, גם כשהמחוג לא יורד משלוש ספרות, כאילו מתחרה עם חיי, 300 קמ"ש ואין הנחות.
אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי כשבחרתי בדרך הזו, או שהיא בחרה בי.. הפסקתי להלחם בשדים שלי.
יש לנו הסכם לא כתוב, הם לא מציקים, ואני? אני לא מפריע להם לרקוד כשהקצב נכון.
המון זמן לא ניגנתי בצמד הדרקונים, התחושה בפנים עמוק היא כמו של שמן רותח ומבעבע, כלוא בסיר עבה וגדול.. כנראה שליקום יש לוח זמנים משלו ובינתיים הרעב המתהווה נלחם בשארית האנושיות שנותרה במכונה שקוראים לה אני..
אין טעם לשאול, סוטות וצדיקים, על מה ולמה הפרץ הסנטימנטלי המוזר הזה.
זה בסדר, כתבתי לעצמי הפעם, באותה נשימה אהיה השופט המחמיר של עצמי.
ובתוך בליל המילים והרוח שנכנסת מהחלון כל מה שאני מצליח להתרכז בו נמצא בחור התחת שלך, בעילתו כשאת גונחת, הנאה וכאב מהולים, ואז לשגר לתוך הלילה את נהמת הדרקון שמתפרק וזורע אותך..
וביננו..אם את באמת חושבת שהלא-לא מניח אותך במקום מורם מעם- את טועה.
אם חשבת לרגע ש-hard to get עושה רושם על מישהו..תחשבי שוב. שוק הבשר כזה שאף אחד לא יתאמץ גם אם את מפנטזת שיגיע האחד עם יד מונחת מחוץ לפרארי ויקרוץ לך לזנק לרכב הנוצץ.
תתקדמי.
היי את.
גלויה ושקופה, אמיתית.
*מוגש כשירות לילדות ה-wannabe החמודות שבטוחות שהמציאו את יום א'.
בתוך ימים מטורפים של עבודה צננת מעצבנת נכנסה ליומן שלי והשתלטה עליו.
אין ספק ששולטת כזו הופכת גם דרקון גדול לשבלול מנוזל.. ככה זה.
ולפני 30 ומשהו שעות נשכבתי יפה על כסא רופאת השיניים שלי שהעבירה לי גיהנום בלסת התחתונה ולא אלאה אתכם בתיאור הגרפי אבל לא מעט שתלים חדשים נעוצים בעצם, נפיחות ואנטיביוטיקה, כאבים מבית היוצר של השטן.
ככה זה כשאתה פסיכי מוצהר ומקבל החלטה על שיפוץ קומפלט..
וכל מה שחשבתי עליו בין זריקה לעקירה היה איך אני מוריד לה ביס אימתני בשד שנמעך לי על הפרצוף..
נכנסתי בשער העולם הזה לפני יותר משלושה עשורים. בן זונה של גרף זמן..
ואף פעם לא היתה ידית בדלת לצאת.
ראיתי הכל.
ראיתי חיבורים והתרסקויות.
משחקים מטופשים שהסתיימו בבכי.
שולטי צעצוע ונשלטות וונאבי (wannabe).
סיפורי זימה וסיפורי זוועה.
וככל שהזמן חלף, החרא נשאר עם אותו ריח, לא משנה כמה בשמים נשפכו עליו.
עם חלוף הזמן הפכתי לערפל, כזה שלא רואים דרכו ומצד שני לא ניתן להחזיק בו.
לרובכם אין מושג על מה אני מדבר.. וטוב שכך.
ונמאס לי להסביר.
אז הנה הכל בפעם אחת, ברורה ומדוייקת:
1.כשאת שייכת הכל שלי.
זה אומר שתשמרי לחברים שלך את הבגדים היפים, איפור הנצנצים, הלנז'רי במיליון ש"ח, זה פשוט לא מעניין.
בואי עירומה. נפשית וגופנית.
2.אין לי סרט מידה.
לא מעניין אותי מה את חושבת על העטינים שלך, גודל,צורה וצבע, לא מעניין אותי אם את חושבת שהתחת שלך גדול או קטן, כשאפתח אותו, אזריע את החור ולא את מה שסביבו.
3.בחיי שלא מרשים אותי סף ידיעותייך בבדסמ, אם את יודעת את השטיקים, אם את מנוסה, החירטוטים האלה טובים לצוות הבלאי שהאתר מלא בו.
בואי נקי, תלמדי כמה גרגרי סוכר אני אוהב בקפה שלי, מה גורם לי להתרגש, מה יהפוך אותך לנשלטת שאת שואפת להיות, לזו שאני רוצה שתהיה לי.
גם תמונות הסימנים שספגת במסיבה זו אחרת, אלה שאת משוויצה בהם, תעלימי. אם ארצה לקרוע אותך אעשה זאת כשמאחורי הסימון מגיעים 3 עשורים של ניסיון, לא זוכר שיש כאן עוד מישהו שיכול לומר זאת וגם לאמת את האמירה.
5.תלמדי שיש 2 גבולות באמת.
עבודה ומשפחה.
בשניהם לא נוגעים, לא מנסים לגעת ובטח שמכבדים.
אם ארצה לדחוף לך אצבע לתחת ותזוזי, תגלי שאת מתלבשת בתשע שניות ועפה.
6.אני אקרא לך כרצוני.
כלבה, זונה, חור ועוד. לא מוצא חן בעיניך?
לא מעניין.
7.את תכתבי, תצלמי, תרקדי, תאונני- לפי הוראתי ואישורי.
בקשה לדחייה/הארכה תוגש בזמן ותבוצע בזמן שנקבע.
8.לא. אני לא עוסק במה תלבשי היום, אתמול ומחר. הגנון הזה טוב ל-1996.
9.אפשר ורצוי לדבר איתי על הכל.
חלק לא זניח בתפקיד השולט עוסק בהכוונה ומתן ייעוץ מאחר וניסיונו בחיים צבר מספיק קילומטרז' לתת מענה.
נכון, "שולט" בן 25 לא נכנס לקטגוריה הזו.
10.אם הגעת עד לכאן ולא סיננת קללות, את מזדהה עם הכתוב ומאמינה שזו הדרך-
היד מנענעת באיטיות כמעט חושנית את הכוס המעוצבת הזו, שתי קוביות הקרח מנגנות קאנטרי רך, צליל זכוכיתי משהו..
בתוך האפלולית היא מונחת, לבנה, עטופה בעורה בלבד, על צווארה כרוך קולר עור עבה מעוטר בטבעת כסופה גדולה כשאליה מחוברת רצועה קלועה קצרה שידי השניה, הפנויה מכוס הוויסקי הריחני, אוחזת בה קרוב.
אני מרגיש את נשימותיה העמוקות כשלשונה נמתחת על תכשיטי הכתר שלי ומחייך..
