בספר הבדסמ הביוגרפי שלי, עת הייתי צעיר ויפה (היום רק יפה..), מסופרת אגדה על סשן 600 ההצלפות.
בעשור הבדסמי הקודם הייתי פעיל מאד בסצינת המועדונים והליינים, סשנים כואבים, קהל לא קטן מזיל ריר על מחזה, ארנה רומית כמעט.. האריות נותרו בבית.
באותו סשן הנשלטת ביקשה ללכת לקצה הכאב, מקום בו אין יותר כאב, סאב ספייס עמוק.
מכיריי יודעים היטב שחיבתי לשוטים (אלה מעור, לא הכסילים שבאנושות) הביאה לארסנל הציוד לא מעט מהם, מכל הגדלים והאכזריות. המפורסמים שבהם הינם זוג הדרקונים המהבהב באורות כחולים.
איני ידוע כלוקח שבויים ועל כן נאזקה הכלבה, ישבן סומן כמטרה והמטחים החלו להגיע כשכל אחד מהם משרטט קווים בעובי שונה ובהתאם לזנבות הפלוגר.
ובתוך הזמן הזה מסביב אנשים קורסים למיטות, ולא מהסיבות הנכונות, אנשים מחפשים אהבה וחום, ומוצאים, מכל הסיבות הלא נכונות, אנשים מתמודדים עם תוצאות של מחר על החלטות של אתמול, אנשים מוצאים שהעיקביות שבהם נמדדת במאיות השניה ולא בשנים ארוכות.
השמיים מרטיבים את כולנו.
האיכר מודה להם על השקיית האדמה, הזוג שטבע במעלית מקלל אותם מגן עדן/גיהנום.
ההפכים האכזריים האלה מלמדים אותנו, לפחות את חלקנו, שצעדים צריכים להיות מדודים, מחושבים, ורק כשמגיעים למקום בטוח ניתן למסור את השליטה במלואה.
והנה זה מתחבר לבדסמ.
הנחת השליטה בידי אחר דורשת אחריות. לטעות ולהאשים את האחר בסופו של יום מצביע על ילדותיות, אפילו תינוקיות, שהרי היתה בידך האחריות, כושר השיפוט, האבחנה וחשוב מכל הבחירה טרם.
ואז מגיעים הפוסטים.
"הוא מתעלל"
"נשים מוכות"
עלבון אנושי בתוך צבר מילים מיופיפות והצמדה של תמונה חושפת ציץ ו..הופ!
חצי אתר מצקצק בהסכמה, תגובות קשות שמצמררות את העולם.
עולב.
כשאת בוחרת וכן, את זו שבוחרת! היי אחראית לבחירותייך.
היי עיקבית במסעך.
אל תחפשי אשמים למעט הדמות שמציצה עליך כל בוקר במראה.
ולא פחות חשוב-
מצאת משהו טוב? אל תנסי לחפש את הפגמים אלא היי עסוקה בלהחזיק חזק בסיבובים.
לא משנה מה תעשה, מה תבחר, מה תאמר, כל זמן שאתה הבמאי של הסרט המזויין שלך.
סיפור לפני שינה..
רגע של היסטוריה נוסטלגית.
היא היתה בתחילת שנות העשרים שלה, כזו ששום כדור הרגעה לא הוציא את הקוצים מהעכוז המושלם שהיה ממוקם בתחתית גבה.
חיילת משוחררת חודשים מעטים, עובדת במשרד עורכי דין בקומה 2x במגדלי עזריאלי (ואל תהיו ליצנים, לא אחשוף את הקומה באמת..)
באותו גרף זמן ובאותה קומה שכנו משרדים של איש עסקים עשיר מאד, איש טוב, איש משפחה, אדם שנותן מהונו בסתר לכאלה שמזלם לא שפר עליהם, בלי כותרות, בלי פייסלנד, איש של פעם. בעיסקה אחת בניכר שלא צלחה, שותף עיסקי החליט שהוא האשם בה ובליל חורף קפוא אחד, רימון נזרק לחלונו, אנגליה הרחוקה, עת ששהה עם משפחתו בחופשה. הטלפון הבהול לקו החירום שלי שנים לא צלצל ובאותו לילה הצלצול המיוחד העיף אותי מהמיטה. כשלקוח מצלצל באמצע הלילה לקו הזה, מערכת שלמה קמה ועוטפת אותו.
סבב טלפונים קצר וחמש גורילות חמושות עפו לכתובת הבית בישראל. הלקוח כבר שייט במטוסו לישראל ובשיחת טלפון קיבל עידכון שהכל מוכן, לנחיתה וגם בבית.
מאז אותה נקודת זמן הוא מוגן.
החודשים עברו במהירות, הפגישות במעלית הפכו לחיוכים, החיוכים לסמול טוק ומשם לקפה וארוחות צהריים.
באחת מהן היא חשפה אותי.
"אני מכירה את הטבעת הזו, אתה Body מהכלוב".
אישרתי בתנועת ראש.
היא החלה לספר על היכרותה עם עולם הבדסמ, פחדיה, רצונותיה, שאיפות, רצון להתנסות וידעה לצטט מהבלוג הצנוע הזה לא מעט.
עוד יותר מעטים טיילו אי פעם בנבכי הנשמה האפילה שלי שצבועה בקשיחות עטופה ברכות, קול נמוך ומרגיע, יש שאמרו רדיופוני.
ולפעמים, תוך כדי ריצת האמוק במשימות, ניהול, ביצוע, לקוחות, אני נצמד למוסיקה באוזניים שמלווה כשאפשר, עוצם עיניים ונותן לעצמי לצוף בתוכה, במילים, במהות.
בעולם שצבוע שחור, אדום וסגול, בעיקר, לא כל לוחם הוא פוסט טראומתי מוצהר אבל כולם, ללא יוצא מהכלל, כאלה שטיפות אחרונות של אנושיות זולגות מהם, סוחבים שקי בטון של זכרונות, מראות, ריח חנ"מ, צרחות, דממה של מוות, סופניות.
לאורך השנים למדתי שדווקא הבדסמ דאג ליישר אותי, ללמוד את יכולת ההכלה, את המקום להבין אחרים גם אם לא חוויתי בעצמי את אותה חוויה. המקום של לקחת אחריות על אחר שלא מתוקף שררה של דרגות פיקוד על הכתפיים אלא מתוך משהו שהונח בכפות ידיי מרצון מלא וחופשי של זו ממולך.
יותר מכל הפנמתי שזה אנושי לדמוע, לכאוב, לאחוז בציפורניים באותן פיסות אנושיות שקרבות מנעו ממני בזמן אמת לשחרר.
יותר מכל למדתי לחבק את הכאב של האחרת ובמיוחד את שלי.
מחפשת אחר שולט, זה שתניחי בידיו את גופך, נפשך, הווייתך, נשמתך.
חשבת פעם על מהות החיפוש?
לפני שלחצת על דוושת התאוצה, האם למדת להשתמש בדוושת הבלם?
חצי קלאץ'.
בדיוק כמו שאת מחזיקה ברישיון נהיגה בתוקף, תעודת ביטוח, מביטה על מד הדלק, צוברת קילומטרז', ראוי להתחיל בקאיה פיקנטו לפני שאת משוויצה במק'לארן שנוסעת בפורמולה 1.
אל תתיימרי למי שאינך, אל תציגי מצג שווא על מי שאת לא.
יקח כמה שניות ומילים ואת תחשפי ולא בפן המחמיא של מערומייך.
