*THE DRAGON ACADEMY*

זמן.

24/7.

כל הרבה מילים נשפכו על 24/7 בבדסמ, טובי המוחות הלעיטו את כולנו בערכיות, בטעם, ביכולות להתמסר.

24/7.

אז סעעעמממקק.

חודש כזה מטורף, בליל של לקוחות, מופעים, ספורט, הפקות, אבטחת אישים, צוותים, ים אויר ויבשה, שדות תעופה..

לנצח על תיזמורת.

ובתוך כל המהומה מוצא דקות של חסד לשמיעת היצור המופלא הזה.. Seal.

הבחירה למושלמות עוברת דרך שלמות.

לא כטייטל, אלא שלמות שלך עם עצמך. 

אם בחרת להיות חורים, תהיי חורים. אם בחרת להיות בכיינית, תהיי גברת טישיו. אם בחרת לשלוט בעולם של אחרים, תשלטי.

אבל אל תערבבי בין הבחירות כי תמיד תצאי העיפרון הלא מחודד בקלמר הגדול.

יש יופי בפשטות, זו שנטולת איפור ובד, ההתרסה של "זו אני!", ככה, בלי מסיכות.

יש יופי מהמם בנתינה, כזו שתעיר אותי ותגרום לי לחייך. וכן, כאחד שמשתדל לקום לא לפני 10:00 ורק באיזור 16:00 יכול לעקם שפתיים ולחייך, ראי זאת כהישג אם מרוח לי חיוך על  ה- kisser לפני שמסתיים הקפה הראשון.

יש ערגה שלמה בידיעה שחשבת עלי. זה ברור לי שבעידן 2020 יש עולם שלם שמחכה לנו מחוץ לדלת, עבודה, משפחה, ולכן תיעדוף שלי ואפילו לכמה שניות רק מספר לי שאני יצוק במוחך.

ויש את Seal.

הפרח, הריח, הרכות, הצבע בתוך האפור.

רוצה להיות שם?

תקשיבי.

לו.

יוניקורן.

אף אחד לא באמת מושלם ולא כי אין בו שלמות, אלא כי להיות מושלם טמון באדם עצמו, ייעודו והווייתו את מול הביטוי שעוסק בהכל בעיניי המתבונן.

הדרך לשלמות לא נמצאת שם באמת.

בסופו של יום כל אחד ואחת צריכים לחשבון הנפש שלהם, במה היו טובים ובמה לא, מה להשליך ומה לאמץ.

דרך מלאה לעבור, כל החיים, כל הקילומטרז'.

ואצלי?

אני רחוק משלמות כלשהי, בינתי המולדת ותבונתי הנרכשת מלמדות אותי בכל בוקר מחדש שככל שאני למד יותר, אני מגלה שאני יודע פחות.

השלמות היחידה שהגעתי אליה מספרת שאיני מושלם אבל בהחלט שלם.

עם עצמי.

וכעת תפתחי את התחת.

השיעור הפילוסופי תם והמרצה הבא הוא הזין שלי בחור התחת שלך.

ואת מתה על כיתת הלימוד הזו..😈

'זדיינו.

ויגיע יום וכולנו נצעד לוואלהאלה, שדות האספלט הבלתי נגמרים, חלום ויקינגי של רוכבי סוסי הברזל וגם של הדרקונים..

לשחור הזה שמתגלגל מתחת לצמיגים יש ריח אחר.

רעש הבוכנות רועם, מזעזע את האגן ברעידות שאינן מונוטוניות, שולח מסר לביצים, כמעט הופך את הזין לאלת בייסבול קשוחה.

כשאכנס לחדר רעידות הסוס ברזל יוחלפו ברעידות של הכלבה שמוכנה עבורך, היא לא רועמת, אבל גניחותיה משולות לכינוס סטורג'ס עם חצי מיליון סוסי ברזל נוהמים העוברים בשערי העיירה.. ממש כמו זין שעובר בתוך עכוזך בנהימה אחת ארוכה.

ואולי זה הכל בדימיון, לגעת בשמיים, להלך על עננים ולצפות ביוניקורן אחד שחולף מתחת לצל של דרקון עתיק, קרעים בכנפיו והוא עדיין מרחף.

פעם הייתי ילד צעיר, היום אני ילד זקן, שעדיין זוכר את דבריו של מלך וואלהלה..

זה שאינך רואה בשמיים דרקון, לא אומר שהוא אינו קיים.

והיוניקורן?..

נעלם.

שהיא טובה..תפתחו רמקולים.

ימים של גולגולת כואבת, זה לא יפסק בקרוב, ככה זה כשאתה Man on a mission.

פרויקט שיפוצים של כוסית..

ויש יוניקורן בשמיים.

זה חזק יותר מטיפות אופטלגין.

בדוק.

איי איי איי..

והיא טובה.

ממש טובה.

'זדיינו.

בעולם של חוסר בהירות אנו תרים אחר השלטים שמנחים אותנו, לוחצים על מערכת הניווט לקצר את הדרך, לעגל פינות ולחסוך באנרגיה מושקעת.

זה אולי טוב לרוב תחומי החיים.

כשמגיעה שעת ההזנה אנו מביטים בשתי המסעדות, אלה ממול, האחת חדשה, מפונפנת, ניאון חדש המספר על מזון מוליקולרי או משהו אחר דומה, דומה למזון.

בשניה חלפו שנים רבות, הריפוד איבד בוהק, תפרים מתפוררים אבל שם נזרקים נתחי בשר מדממים על מגש עץ מחליף צלחת מעוטרת.

ואני, טורף, נצר לטורפים היסטוריים, תמיד אעדיף לקרוע בשיניי את פיסות הבשר, לדלג על נימוסי השולחן הקוקטיים, הימהום מנומס לאחר כל אפון שנאבקים עימו שעה בצלחת.

דרקון טורף.

זה העולם שלי.

המסעדה שלי.

ניתן להצטרף אליו ואפשר להשאר בחוץ ולהביט על שתי המסעדות.

שאלת המפתח תהא מאיזו מהן תצאי שבעה.

גרף למידה.

כשהוא אינו קיים באמת, המרצה יבעט לך בתחת החוצה.

פעם באף פעם, בצורה נדירה, חולף יוניקורן בשמיים האבסולוטיים של הדרקון.

פעם באף פעם, מאורע שלא קורה, מהבהב בנצנוצי ברקים ותיזמורת רעמים מטורפת.

ולפעמים, סערת השמיים מסתיימת.

*תהיו טובים.

ולאחר 2 עקירות כירורגיות אל תנסו להבין דרקון.

בסופו של יום, זה רק עוד יום.

אין צורך להעיר, הטיוב הזה כבר הופיע כאן מתישהו, בהקשר שהוא, מחובר למשהו.

לפעמים צריך גשם ממש חזק כדי לנקות את האבק שנצבר, את הדם בגלדים של הפצעים המדממים, לטהר את העולם ולנשום.

כשיצאתי החוצה למשמע הטיפות שהעירו אותי, הגשם כבר פסק.

הפצעים לא נוקו.

הגלדים עדיין מדממים.

אבל..

האויר נקי.

גם כשאתם יוצאים מדעתכם, עשו זאת עם מישהו שיוכל לצאת איתכם או לפחות שיידע לחבק.

לסוף באשר הוא יש יכולות מאגיות כמעט לרסק אנשים וגם לגרום להם בכוח ללמוד את השיעור.

כשאת/ה מגיעים לשם, נשקו בשקט את הפצעים, הודו ליקום שהטריח עצמו להעביר את המסר.

זמן חבישת פצעים הוא תמיד תחילת החלמתם.

תהיו טובים.

בכל תקופה.

אם אתה אוהב מישהו למד לשחרר אותו בטרם תלמד להחזיק בו.

עולם הבדסמ הוא עולם טריקי.

מצד אחד מדובר בעולם בו התנועה מתבצעת בצעדים קטנים ומדודים ומצד שני הדילוגים ממצב למצב קורים כאילו גרביטציה אינה קיימת והמרחק העובר בהרף עין עצום.

יש רגעים שהעולם מתהפך בתוך הקיבה כאילו רכבת ההרים נתלית במהופך ואם לא תחזיק חזק בסיבובים תעוף כמו טיל מונחה.

תחושת הבעלות בעולם העתיק מהווה החלק הבסיסי, הראשוני, לשולט.

בלעדיה, אין אדמה של ממש לעמוד עליה.

שום שוט בעולם לא מהווה תחליף לצונאמי התחושות כששולט יודע שבכל שלב ומצב, רכושו ממתין לו, מייחל אליו, נושא אליו עיניים לחות ואוהבות, אהבת שולט-נשלטת ולהיפך.

כשהמקום הזה מתפורר, ולמי שלא הבין, מדובר במקום הכי מנטאלי בעולם הבדסמ, האחיזה מאבדת מכוחה, המדרון התלול לסיום הופך לחד, פגיע, טעון ברגשות אחרים, והקרקע..

נשמטת.

כשמגיע רגע כזה שולט נבון ישחרר.

לא משנה כלל מה בליבו.

הוא מחוייב לשחרר.

ההפנמה צריכה להגיע בהירה כאור שמש, הוא נטול מעמד ומנדט מול רכושו.

באותה שניה?    .. Game Over.

כשמישהו אמר פעם שבדסמ אכזרי, בדיוק לכך הוא התכוון.

כשאמרתי שלעולם לא נשלוט ברוח, אלא רק במפרשי הספינה-

לזה בדיוק התכוונתי.

חג שמח למי שמגיע.

לקחת הכל.

בבדסמ לא אמורות להיות פשרות.

התירגום למילים פשוטות אומר ששם המשחק הוא לתת הכל ומצד שני לקחת הכל.

נשמע פומפוזי.

אין בעיה באמירה "תני את הכל" וכמובן שלא אמורה להיות בעיה במענה "אקח את הכל".

הבעיה נמצאת בפער שבין המילים למעשים.

הצהרות מכובדות אמורות גם להתבצע כהילכתן, עד הסוף, ללא סייגים.

הטעות הרווחת היא באותה דלתא שבין נתינת הכל לבין בחירת השולט מה לקחת.

יתרונות וחסרונות?

כמו בכל דבר.

היתרון הגדול בנתינת הכל הוא בחוסר ההתלבטות והסינון שבנתינה. החיסרון הכי גדול נמצא בציפיה שהכל ילקח ולא רק פיסות.

אז בקשת שאקח

והנחת את כולך

דורון לרצוני ועינוגי

כאבך כדבש מתוק

דימעותייך טיפות קרח זך

בלובנו.

רכוש.

עונג.

בחירתי.