*THE DRAGON ACADEMY*

כשאתה צעיר דילוגים מעל גדרות, כיבוי אורות וגניבת אין כניסה, כל הקיצורי דרך, מהווים ניצחון קטן על העולם..

עד שנתפסת.

קנס, זמן, עצבים, לך תסביר להורים, קללות עצמיות של מה הייתי צריך את החרא הזה בעבור עוד 3 דקות- השיעורים הקטנים בחיים, שכר לימוד.

נתקל לא מעט במשפט  "כשגיליתי את הבדסמ, הגעתי הביתה".

אין ספק שיש ריגוש גדול בלהגיע הביתה אחרי שוטטות גדולה ומתישה, רעב, ליכלוך.

הבית מהווה מקור למקלחת, ביטחון ואפילו מזון. הקהל אוהד, המקרר מלא. 

ההתעלמות מכך שגם בית צריך לתחזק, לנקות, להחליף מצעים, לקפוץ למרכול, מביאה כמו בחיים לקיצורי דרך. 

קיצורי דרך הם ילודה לכישלון תמיד.

ביום שהחכמתי ולמדתי בנושא, בכל זאת, גם דרקון מצליח ללמוד משהו בשלושים ומשהו שנים, האור הגדול היה שאין עיגול פינות, אין דילוג על שלבים, קשה מאד למחוק למידה עקומה וידע פגום.

רק אז ידעתי שאני בבית.

ולהגיע הביתה זה תמיד לקחת את הדרך הארוכה.

עוד מעט טיסות..

תהיו טובים.

אי אפשר להתבלבל בהליכה, משקפיים שחורים, לבוש שחור קומפלט, הבליטה על המותן ואחת מתחת לשחי שמאל, שני "מענישים".

אי אפשר שלא להביט וכשהמבטים מצטלבים, להשפיל את המבט, "דלג עלי בבקשה.." וזה ענין של הרגל לסיטואציה.

 הרכבת מהירה מאד, גם הקילומטרים שהיא גומעת ארוכים ובחשכת הלילה רק אורות בודדים מבתי חווה של פעם, מאירים את האפילה הגדולה.

מקום בודד הוא מושב הרכבת הזו הלילה, הקרונות כמעט ריקים, שלו במיוחד.

המקום הכי מסוכן והכי בטוח, באותה נשימה, הוא המושב שממול, תלוי במי שנמצא בקרון. ובכל זאת, מקום בודד, הוא, המענישים, מזוודה קטנה עם עוד בגדים שחורים, עולם פרטי קטן שנע לפעמים במקביל לעולם אחר, גדול ומנוכר, סטנדרטים אחרים, שעון זמן מעוות.

הלילה עוד מעט תם, השחור יהפוך לאפור ואז לצבעים פסטליים של ארץ זרה.

הוילונות יוסטו והשחור הבטוח יחזור להקיף.

קפה וסיגריה אחרונים.

האור גווע בלחיצה על הכפתור.

וכעת לישון.

הסדינים במלון תמיד יהיו לבנים.

שאני אוהב את העבודה שלי..

תיכף חוזר.

'זדיינו.

צריך אחד כדי להבין אחד.

את מכירה את העונג הרב שלי כשאוחז בשני שוטים שיורדים עליך כזוג מטוסי קרב בשריקה אחת רצופה.

את מכירה את הרגע בו חורייך שנועדו לעינוגי, מונפים למעלה כשראשך דחוס על המזרן, אגרופייך מועכים את הסדין וכולך דרוכה לחדירה הארוכה ומתמשכת.

את מודעת לרגע שאחרי שבעלתי את חור התחת שלך תוך תיאור מדוייק עד כמה הכאב שלך, זה שניתן לי באהבה, מתוק בעיניי, עד כמה מזדקק הרגע לאושר עילאי, שלך וגם שלי.

את אוהבת את הרגע שאני מודיע לך בשקט שאת חור אנאלי מתוק שלי, שאני אזריע אותך עמוק בגופך, ואת מתכווצת על הזין שלי כטובע הנאחז בענף, בזרם, בזירמה, שט בנחשול של עונג קדמון.

ובסופו של לילה, זיעה, דמעות, זרע, את אוהבת את ההתכדררות שלך לתוך אגרופי.

נשימתך רגועה.

ייעודך מוגשם.

הנאתי מתמלאת.

ששש..   פשוש ישנה.

עד העונג הבא.

בית הספר, כל בית ספר, הוא מנגנון נוראי לאלה שמסוגלים לחיות מחוץ לקופסא.

בתור אחד אנטי ממסדי, מצאתי עצמי במהלך השנים גם בממסד, גם נותן שירות בו ואף מקביל אליו.

לרובכן/ם אלה מילים עטופות בקרם עננים אפלולי, כאימרת המשורר, זר לא יבין.

אני צופה מלמעלה, ממעוף הדרקון, ומגלה את נקודות האור, אלה שמחוץ לקופסא.

בודדים.

יחודיים.

ועדיין הרוב המוחלט ישאר בתוך הקופסא, בתוך מנטרות אוויליות, 50 גוונים/הרומן הרומנטי, בציפיה לאביר על הסוס הלבן שיתגלה כמו הגיבן מנוטרדאם על חמור אפור.

במקרה הטוב.

באופן מוזר זה אפילו מחייך אותי.

ולכל מי שהפוסט לא מוצא חן..

קחו משולשת.

כמו השיר.

טו פאק לא טועה.

בסוף, וגם בהתחלה, זה לא בטיימינג, כי בלעדי הקצב שום דבר לא עובד.

אף אחד לא מסוגל להקשיב לאותו מקצב כל הזמן, מבלי לשנות קצב מדי פעם. לאחר פרק זמן המוח מתעייף.

ואיך זה מתקשר לבדסמ, כיתה טיפולית יקרה?

קל.

הערב אני רוצה עיסוי אשכים, אל תתפשטי.

אפילו.

מחר אהפוך את חור התחת שלך למנהרה דו מסלולית.

לא אתפשט.

אפילו.

שני מקצבים שונים, אותן דמויות במחזה אחד.

אההה.. כואב לך, מתוקונת?!

הבנתי..

מחרתיים בלי ג'ל סיכוך.

לא.

לא שאלתי לדעתך.

למה לי?

ששש.. סתמי.

זה מצחיק אותי כל פעם מחדש.

אימהות בוכיות בשערי בית הספר, פוסטים קורעי לב ומסך על הילד שהולך לכיתה א'..

אז אימהות אהובות:

הילד לא נכנס ללבנון, לא מתחיל טירונות שייטת ובטח לא נלחם בדאעש!

תנשמו ו'זדיינו.

- נכתב כשירות לכל הכלבות הקשוחות..

פחות ויותר.

רפיוטיישן הוא ענין טריקי למדי.

לרוב בני האדם יש ברזומה רפיוטיישן אחד שמקיף את אורח חייהם ומתאר אותם.

כל כמה שזה מוזר, במרוצת השנים הבנתי שלא משנה באיזה עולם אותו אדם מטייל, וניל או בדסמ, אם הוא אדם טוב באחד, הוא יהיה טוב גם בשני.

עוד ממצא מעניין עוסק במורכבויות האנושיות. מסתבר שאף פעם לא מוצאים רק תכונה אחת ברפיוטיישן.

אדם יכול להיות טוב אבל מניפולטיבי או רשע ומחבק (קצת מתקרב לראשי הפרקים אצלי). התודעה הזו מקלה על ההבנה שנדרשת כדי להבין אנתרופולוגית את ההתנהגות האנושית.

היום אני מבין את המשפטים של החיילים שלי דאז, כשחייל חדש מגיע עמוס בחששות ליחידת "אין ביטוח חיים" ושואל את הותיקים:

איך המפקד?

התשובה שקיבל היתה פשוטה, מורכבת משני משפטים:

"BODY אוהב כמו אמא אבל מזיין כמו אבא".

" BODY גורם לגברים קשוחים לבכות כמו ילדה בת 10 עם קוקיות".

אני אבלע אותך בלי ללעוס, אם את חושבת שאת מתוחכמת להתמודדות כזו.

תהני מהבכי.

בעולם של אכזבות רצוי להרים את הראש וללמוד מהן כשכר לימוד.

את פיסגת ההר לא כובשים מלהביט בו מלמטה.

אני מאכזב סידרתי.

פיגוע המוני.

*אזהרת מסע*

מוותר על הגינונים.

פוצי ומוצי זה נחמד למקומות אחרים.

תגיעי.

תתפשטי.

תסתמי.

את כאן לתת ולשרת.

אני כאן לקחת.

אל תחפרי לי על מה לא, יודע לבד

ומה כן אני בטח לא שואל.

אח"כ אפשר כפיות ושאר דביקות שתתערבב עם הנוזלים שייצרת מסביב.

שבוע טוב, סוטות וצדיקים..

'זדיינו.