*THE DRAGON ACADEMY*

קצת הזנחתי..
מודה ומתנצל.

מאחר והיציאה מהבית לטובת מזון לגיטימית, בשבת קיבלה את פניי "קשת טעמים" בכפר סבא.
בכניסה עמד סדרן חביב שחייך כשהצגתי את רישיון הנשק ושלף מנרתיקו את נשק יום הדין העכשווי-
המדחום האלחוטי.
המתנה בתור קצרצר בחוץ (מוקפד ענין כמות הצרכנים שם), בדיקה זריזה ודילוג חינני פנימה.
אחד הקריטריונים שלי הוא ניקיון הרצפה כבייסיק..והיא הבריקה.
כל העובדים, ללא יוצא מהכלל, עם מסיכות, כפפות ומשקף פנים.

חווית קניה מצויינת ויעילה, נוחות מעברים, שפע בכל מדף.

כידוע, אני טיבעוני.
טיבעוני, לפי הויקיפדיה שלי, אוכל כל מה שיש לטבע להציע.

ארוחה ב-20 דקות, עגל נמוך וצבעוני על מחבת פסים, מיני תפוחי אדמה, קצת באבוקדו ועגבניה בשמן זית ושום, כרוב מוחמץ בייתי, צלחת, סכין ומזלג.

קינוח- סלט פירות קצוץ בנענע וערק.

עונג של מיליון $.

זהו.
אין פאנץ'.

שבוע טוב ולשמור על ההנחיות ששומרות על בריאות.

'זדיינו.

וכעת תדמיינו מה עשיתי לשק האיגרוף עם הקצב שלעיל..

אני לא נחמד בסגר קורונה הזה.

*BODYGUARD*

זה הכל.

אין פאנץ'.

וסרט בן זונה.

ללכת.

יש ימים כאלה שצריך לשנוא אבל באותה נשימה לחבק בכוח.

בכל סאגת חיי קראתי לשני אנשים מאסטר.

הראשון התפרסם באמירה Be Water.

השני היה מפקד בשדה קרב. ממנו למדתי כל מה שיודע. 

באותו לילה נפלנו אחד אחרי השני, חוליה מדממת מכל מקום וכשנשם את האחרונות הספיק ללחוש שכל סוף הוא התחלה, שלפעמים ההתחלה היא הנקודה הראשונה במסע, עם אותו נוף, אותם שחקנים, אותו תסריט.

לקח לי מעט מאד זמן להבין.

חודשיים אחרי תפסתי את מקומו.

במקום ההוא שאינו קיים, אין ואקום, אין פערים, ההצגה חייבת להמשך.

לפעמים, אנו לא בוחרים את המלחמות שלנו.

לא תמיד נוכל לבחור את המלחמה הבאה אבל תמיד נוכל לבחור את הנשק לשימוש בו.

אז הלכתי ממנה, לא בחרתי בזה, אני חושב שגם היא לא ממש בחרה ועדיין בחרה ב"נשק" שיגן עליה.

הניסיון מלמד שאם באמת אכפת לך ממישהו, שחרר אותו לחופשי, אל תיתן לה להחנק ולבעור באש הלא נכונה. השיחרור הזה מלווה בהמון דם, ים של כאב, קריסת מערכות.

שמעתי בשנותיי הרבות כאן, ממש באתר הזה, על כאלה שלא שיחררו, לא ויתרו, עשו מעשים שלא ייעשו..בתים שנהרסו.

מנגנון ההקאה הבלתי נשלט מתגבר על כל תובנה בנושא.

אז הלכתי בשקט.

זיכרון גופה החם נצמד מטייל בתוכי, אנחותיה, גניחות של כאב והנאה מהולות בזיעה נמהלת..

אז הלכתי.

בשקט.

וזה לא אומר שאיני כואב.

האופק תמיד סיקרן אותנו.

יש לנו נטיה קיצונית בין שני קצוות. יש כאלה שחיים את הרגע בלבד ויש כאלה שמבזבזים את חייהם במרדף אחר האופק והבן זונה תמיד מתרחק..אז נעים בכוח האינרציה.

גלגל אוגרים.

אני מביט בגוף הארוך שמכורבל כעת על המיטה.

אלוהי הבדסמ הלכו לפינה להתבייש באמצע זמן שעון החול שלהם, כשראו המומים מה אני עושה איתך, וחשוב מכך- מה את עושה עם ולעצמך.

הסימנים האלה שמשורטטים על גוף כמפת אומת המאיה העתיקה, הם מפת אוצר, זו שציירתי עליך בידיי, בכלי המשחית מתיק הכאב שלי.

בכל פעם שעצרתי ובחנתי את הפרטים פקחת עיניים דומעות וביקשת שאמשיך להאריך את הדרך, את הסוד, את הקומבינציה לכספת שלך..

והוספתי.

ארבע וחצי שעות שלא נתת לי לנוח בהן, ובכל דקה שעברה פסעת פנימה יותר ויותר אל עצמך, אל מעמקי עצמך.

עלית על הרכבת והלילה בא, מביא איתו קור גדול, המטר מכה בגג הפרגולה.

הסיגר, כוס הויסקי עם הקוביה המשקשקת, מתחרים בחורף הזה.

מביט בעצמי.

פנים חלקות ומלאות קמטים של זמן..

(יא בן זנונים..באיזה קרם פנים אתה משתמש?!)

החורף שוב מתקרב והפעם הוא יהיה קשה.

קשה כמו הזין שלי שנזכר בחור תחת שלך.

מעבר לגבעות והוא רחוק.

'זדיינו.

בנסיבות האלה אפילו השמיים בוכים.

מביט בחפיסות הסמים החוקיים שבקופסה, גם הם לא ממש עוזרים כשהגוף מרגיש לאחר פיגוע.

אלכוהול בכלל מחוץ לתחום.

אני מנסה להבין מדוע נכנסתי לזה בכלל, האם עשיתי כזו טעות, מדוע בחרתי להתעלם מכל הנורות האדומות המהבהבות, מהפעמונים השואגים..

אין לי תשובה של ממש.

יודע שאין חזרה.

שן שנעקרה לא תזחל למקומה בחזרה, וכשהיא מכאיבה, אין מצב שמישהו ירצה בה שוב, לכאב יש זיכרון אבסולוטי.

בלוז וכדורים.

עוד לילה חצי לבן מגיע, והשמיים..

שיבכו.

לאיש חי-מת כבר לא אכפת.

גם לא לדרקון.

לקחת הכל.

אי אפשר לקחת הכל אם לא נותנים את הכל.

בייסיק, ביצ'ז.

התבונה בלקחת הכל נמצאת בלברור מתוך הערימה של הכל, את כל מה שייחשב הכל.. מבלי להעמיס הכל.

שיעור ראשון בשליטה.

אז מה אני רוצה באמת?

אני רוצה לקחת ממנה את איזור הנוחות, המקומות שבהם הרגישה דג זהב בכדור זכוכית, באותו אקווריום בו היתה השולטת של אבנים קטנות וצבעוניות.

אני רוצה לקחת את המקום בו מוחה רוקע ברגליו ומתפוצץ בכעס על המצב האבסורדי שהיא נמצאת בו ואפשר להאמין כשאני אומר שהבמאי שבי יעלה אותה לבמה הזו שוב ושוב, ולא ימאס לי מכך.

אני רוצה לשמוע אותה מתחננת להזרעת עכוזה בו בזמן שההוויה שלה תוהה איך הגיעה למצב הזה.. לשמוע כל כך חזק את המילים אפילו כשלא נאמרו.

אני רוצה שתרגיש את מלאך המוות עושה בה כרצונו כשהיא עטופה בלבן בתולי, ואני רוצה שהיא תשמח על בחירתה.

אבל לפני הכל..

תלמדי כמה גרגירי סוכר יש בקפה שאני אוהב.

ובמחשבה שניה..

אין סיכוי שתשכחי.

כבר הספקתי לקבל הודעות גנאי/עלבון וכד' לאחר פירסום פוסטים.

עלמות הגיהנום מתלוננות על דיק פיקס ואנו אפילו פטמה לרפואה לא מקבלים..

"יש לך דמיון פורה" ( זה נכון!)

"פנטזיות לא נחשבות" (גם נכון!)

"לא החזקת שוט בחיים" (שוב נכון !!.. תמיד שניים. אחד משעמם..)

ויום אחד אני מגיע לדאנג'ן. לא השניים האחרונים אלא הראשון, אלי הבדסמ ינקמו את מותו.. זה של כיכר קדומים ביפו.

חלפו משהו כמו 15-17 שנים מאז.

יורד לאיטי במדרגות ונתקל בחייכנית אחת שחוסמת את דרכי.

"פששש..לא הגזמת! שוט אחד על החגורה לא מספיק האא?!"

מחייך..-"לא, לא מספיק. מנגן עם שניים."

מתריסה: "אף אחד לא מנגן עם שניים!"

ממשיך לחייך: "אני מנגן עם שניים. במקום לקשקש יכולה לבדוק."

מבט אחד מנצנץ ו.. "בוא."

יורדים לאחת הרחבות, קרוס פנוי והגברת נאזקת אליו.

מגלגל מפית נייר ודוחס לידה.

"אני לא אשמע מילת ביטחון ברעש הזה..אם תגיעי לשם, השליכי את הנייר ואעצור".

היא מהנהנת שהבינה.

הצמד יוצא מהנדנים שבחגורה, מעיר ומאיר אותם. המוסיקה מתחילה להתערבל בראש ואני מתחיל לנוע איתה ולהצליף.

הקצב עלה וכך גם העוצמה.

20 דקות.

הנייר הלבן נושר מידה ואני עוצר.

משחרר את רגליה, חובק את מותניה ומשחרר את ידיה, מגיש לה בקבוק מים ובודק שהיא נושמת סדיר.

משום מה היא מנסה לצאת מהחיבוק וראשה נע ימינה ושמאלה.

"מה קרה?" -שאלתי..

"הבט מאחוריך" היתה התשובה.

מסב את הראש לאחור ורואה חצי מעגל של עשרות אנשים מביטים בדממה מלאה..

לימים היא ביקשה את מקומה.

בתוך כל המילים שעברו ביננו היא טבעה את המשפט שמחייך אותי עד היום:

מאסטר עיוור צבעים..לרגע לבן ואח"כ הכל שחור!  אין אדום/סגול.. שחור!

אגדה?

פנטזיה?

היא ממש כאן.

פעילה.

ימי הבדסמ.

געגועים.

זה היה במאה הקודמת.

חבורה של  שישה גברברים שאינם קיימים, שקיבלה סופ"ש מפעילות אי שם, ממקום שלא קיים, חמישי עד שני.

שני רכבים, חדרים מחכים במלון אילתי משקיף לים האדום..

מאי 1987.

רובכם לא נולדתם/הייתם משחררים בביולוגית בחיתול.

השקיעה קיבלה אותנו וכל אחד חטף את החדר העוטף כמי שנצמד לשד רך ומנחם.

שעתיים של שינה ללא צלילי יריות, ללא זיעה מצטברת מתחת לעיניים ושורפת.. שלווה.

לאחר המנוחה הוחלט על ערב אלכוהולי, כולנו טעונים ורק מנסים לתת לראש לשנות פאזה למקום נטול מלחמות.

התמונה הבאה נמצאת בפאב המלון, שום דבר מיוחד למעט ג'אז רך וברמנית רוצחת תיאבון.. ואז הן מתיישבות ליד.

3 בנות מארצות הבלונד, הולנדית ושתי נורווגיות.

השיח עם ההולנדית היה קולח, עינה החדה קלטה את הצלקות שבלטו מהגופיה שלי ועברתי תחקיר לגבי כל אחת מהן. 

לאחר חצי בקבוק ויסקי (שלי) ושליש וודקה (שלה), הוזמנתי לאחר כבוד לחדרה. 

כללי הנימוס נשכחו מחוץ לדלת ודי מהר לבוש אדם וחוה הפך לתפאורה היחידה. 

הפלתי אותה למיטה ו..

Please Stop.

עצרתי.

חיפשתי בעיניה את הסיבה ונתקלתי בחיוך שלא ענה על הסיבה ללחיצה על הבלמים.

העלמה התכופפה ומשכה מתחת למיטה מיזוודה קטנה. כשפתחה אותה פערתי עיניים, הלסת איימה להתנתק.

תוכן המיזוודה עסק בחבלים, פלוגרים, ספרדר, גלגל כאב, אזיקים, שלל קיינים וצעצועים נוספים שלא דימיינתי שקיימים..

?Are you afraid

הנהנתי בשלילה.

היא הניחה שוט רך בידי, כרעה על ארבע ודחסה את ראשה לתוך הכרים.

Please..give me pain

בשניה אחת הבנתי.

הכל.

הבנתי מה הרגשתי במשך שנים, הבנתי את המהות שלי, מי שאני, מה שאני.

הבנתי מה יקרה בעתיד, מה אני חש בהווה..

ובכל הצלפה הרגשתי שמשהו מטפס בתוכי, מציף, בולע רעשי רקע. כל גניחה שלה גרמה לסיחרור במוח שאיבד את כל מה שמסביב. כל פס אדום על עכוזה הוציא ממני אנחת הנאה משלי..

שעתיים.

בתוך ערימת האגו של גברבר עירום בן 22 מצולק לא היה מקום להכלה של פצצה תוצרת חוץ, עירומה, נוטפת מחוריה, שלא אזיין את הכליות שלה..

ולא.

זיקפה של שעתיים ללא פורקן מיני, ללא צורך בו, ללא שימוש.

התיישבתי מבולבל.

מזיע.

לא מבין בדיוק.

ומבין הכל.

..Thank you, Sir

היא אמרה.

..And now please use me as you wish

לקחתי אותה למקלחת.

עמדתי מפושק, ידיים מתוחות לדפנות המקלחון ונתתי לה לסבן ולשטוף אותי.

הדום ספייס היכה בי בגלים.

לא יצאנו מהחדר 3 ימים.

מזון הוזמן.

המצעים בחדרי נותרו שוממים.

Welcom to BDSM, היא אמרה.

עוד מעט 33 שנים.

וכך זה התחיל.

באויר הלילה, אילת, מאי 1987.

ואחרי הגילוי המרעיש על עיסוק מסעיר, מגיע הפרק הבא.

שאני אתווכח??

שיהיה ג'ון..

'זדיינו.