לפני 6 שנים. 7 בינואר 2018 בשעה 23:56
לפעמים
כל המילים נאמרו.
מזמן.
שלום ובהצלחה.
*THE DRAGON ACADEMY*
..כרונולוגיה של דרקון בדסמי..את הבלוג הזה קוראים מההתחלה.
לפני 6 שנים. 5 בינואר 2018 בשעה 18:10
הזיכרון לוקח רחוק
אין לו שעון ויומן תאריכים.
כמעט כולם היו חיילים.. באמת לא משנה היכן כי יש התאמה והטעמה לפי יכולות וכישורים.
במקום שלי היה תמיד ים.
המון ים.
ולימדו אותי דברים שהנורמטיביות אינן מסוגלת לעכל, וגילו בי דברים שהריצו אותי לתוך סאגת חיים לא בהכרח אנושית. חלקנו סיים באדמה, חלק ברח לניכר כי קירות הבטון חנקו ורק עצי הג'ונגל הצמודים לחוף הקצר והחשוף, נתנו באמת מחסה עת מלאכי המוות יצאו מהמים והסתערו.
אומרים שבים שוכנות מפלצות מעמקים. האומרים לא טעו. טיול קצר מתחת למים, הדרגר שמנע טיפוס בועות לפני המים, הקונדומים המזויינים על הקנים.. רק נפטון עלה על היעילות הנוספת שלהם וכן..מאז אני שונא אותם שנאת מוות.
היה מגוחך לראות חייל מגמגם כשאמא שואלת מה לעשות עם 5 חבילות, שקנית ממש כעת ושכחת במכנסיים, עם מבט מודאג, ואבא שמחייך בגאווה בלתי מוסתרת..ולך תסביר עכשיו בלי להתבלבל למה הם נועדו..
וכל זה לא לימד אותי איך לקום ממנה.
איך להושיט רגל ועוד אחת כדי ללמוד לצעוד מחדש. כמו תינוק מהדס בצעדי ברווז ונופל על אפו, ניסיתי שוב ושוב.
גם שהצלחתי לרוץ מחדש לא באמת אחזתי בביטחון שלא אפול.. בפעם ההיא שנתתי הכל, מצאתי עצמי מלקט חתיכות שלי, מפוזרות על קילומטרים של מדרכה קשה וקרה..מבטון.
אני לא באמת יודע מה היה קשה יותר.
לאסוף את החלקים שלי או חלקים של זאב שלא חזר..
קם בשקט מהמיטה השחורה.
משתדל לא להשמיע קול ואת נושמת עמוקות..ישנה.
ליטפתי אותך שעה ארוכה על ישבנך ותחתית גבך, מרגיע כאבים אדומים.
ומתוך תנועת הקימה, בחשכת החדר עם הנר הבודד שרוקד על הקיר באה ממך נהמה..
"לאן אתה הולך יא בן זונה..חירמנת את נישמתי. מבקשת לגמור.."
חייל טוב מציית לפקודות.
זאב רצחני נותן לה לגמור בצרחות.
ובאמ-אמא שלכן..
לא לנכס.
סיפור מלפני כעשור.
'זדיינו.
כל השבת.
לפני 6 שנים. 5 בינואר 2018 בשעה 12:23
המקום היחידי בעולם
בו כמעט 20 שנה של טילים ורקטות
נקראים "טיפטוף"
וקצת גשם ורוח..
"סופה".
ומזג האויר הזה
עושה חשק של כלום.
לא לתכנן
לא להסתובב
לעמעם אורות
ורק נרות מרצדים על הקירות
רוקדים
ריקוד של שטן.
ורק אני מוזר מתמיד..
מתפשט ומוציא עצמי עירום
מרים ראש למעלה ומותח ידיים
מערומיי נשטפים בטיפות קרות
וכבדות
ומחייך..
אם כנפיים של ממש היו צומחות
מתוך גבי
הייתי פורש אותך ונוסק
עף לשום מקום
רוכב בשמיים
מביט אל האדמה הרטובה
ושואג
יורה להבות
ככה, עם עצמי.
נשכב על האדמה הבוצית
אמא עולם עוטפת את זיכרותי
רק אלוהיי הבדסמ והשטן
יבינו את החרמנות הזו
שפתאם מציפה..
רוכב בשמיים.
לפני 6 שנים. 3 בינואר 2018 בשעה 0:57
לב דרקון סגול.
לב סגול מדמם
דם סגול.
ועוד לילה לבן
או סגול
אחד מרבים
מתחרים על מי ינצח בתחרות
כמה הרס
יש באדם אחד.
לכל אחד יש תיקון
אלוהיי הבדסמ יודע
עד כמה הנשמה השסועה הזו
זקוקה לו
ועד כמה
המחילה לא תגיע מהר
כי אין סליחה אמיתית
במקום שאינו קיים
ואין מקום סגול
והפיתרון היחידי הוא תלישת הלב
או המוח
או
מה שיילך ראשון ויתן מזור
למקום החשוך הזה.
ממחטה מוכתמת בסגול מדמם
כל פעימה מתיזה
ובסוף..
זה יגמר.
האור דועך
עיניים של שד זוהרות
גיהנום?
קרוב יותר מתמיד.
לפני 6 שנים. 31 בדצמבר 2017 בשעה 8:17
זו היתה שנה חזקה
רעה וגם טובה
הסתגלות
קרבות חדשים
נצחונות לא קטנים.
בעוד כמה שעות היא תסתיים
אלווה אותה למנוחתה
ואתחיל במסע החדש
כי כך אני
ולשבת על התחת אני משאיר
לאחרים.
כל אדם צריך לקחת את הזמן המוגדר הזה ולהפיק לעצמו מסקנות, לקחים, תובנות להמשך דרכו אחרת ישאר בעבר, לא ינוע קדימה.
אחת מהמסקנות הבועטות שלי נמצאת במקום בו השנה הזו לימדה אותי שלעולם לא תוטל בעלות עלי, שאני מגן בכוחניות שאינה מתפשרת על הגדרתי שמצטרפים אליי ולא להיפך, שאין לי על מה להתנצל על מי ומה שאני.
השתדלתי השנה לעשות טוב, אלוהיי הבדסמ ידעו זאת והחזירו לי ברוחב יד. למדתי לקבל מהם באהבה גם שעל הטוב חטפתי שיעורים כואבים על אמונה, חוסר תבונה אנושית מהסובבים אותי.
אני מודה על כך.
ללא שיעורים קשים לפעמים לא ממש לומדים..
אני מתכוון לנוע קדימה כתמיד, לאסוף ריגעי אושר, לשאת תפילה שיקיפו אותי אוהביי, ששונאיי יתפנצ'רו ויתרחקו.
אני זה אני.
ככה זה.
כבר טענתי בעבר, דרכי היא שלי, זה לא מתאים לרוב האנושות.
אם כבר בחרתם להיות קרובים, אל תשפטו, אל תנסו לנכס אותי, אל תטילו בעלות, כי אז אקח עצמי ואלך.
ואתם, אחלו לעצמכם את שתירצו, דאגו למקום בו אתם נוגעים באושר, בריגוש ובהתרגשות כי הזמן בוגדני ואינו עושה הנחות..גם לא חוזר.
מאחל לעצמי לא פחות.
שנה אזרחית טובה ופוריה לכל מי שמגיע..ו'זדיינו.
הרבה.
לפני 6 שנים. 30 בדצמבר 2017 בשעה 21:18
מי אוהב את העבודה שלו?..
( 3324)
לפני 6 שנים. 29 בדצמבר 2017 בשעה 16:43
אני לא אדם של חלומות.
לרוב איני זוכר אותם
כשמגיע
הבוקר..
ואם כן
רובם עוסקים בשדים שלי
שמגיחים מדי פעם לביקור
ולרקוד.
הבוקר הזה שונה.
ואין לי הסבר של ממש
אולי פתאם
זה במקום שנשמה
מוצאת נשמה מקבילה
אולי בכלל
הכרנו בגילגול קודם.
אחר.
אולי אני לא צריך לשאול.
רק לקבל.
מהויות.
..You know i'm no good
.Run
לפני 6 שנים. 28 בדצמבר 2017 בשעה 20:29
עולם של נחשים
ובעיקר נחשות
ולאחר מכן מתפלאים
מדוע אני אוהב את היצורים
האמיתיים
ולא המהלכים..
מאוהב בילדון הזה 😎
לפני 6 שנים. 28 בדצמבר 2017 בשעה 10:53
זאב על קצה ההר
שולח יללה
של עונג.
הגוף הזה שמונח מיוזע
לידי
נח כעת.
רק לפני שניות הוא התפתל
נוזלי הגוף שהתערבבו
אנחותייך מוסיקה שמיימית
לאוזניים שלי.
זה מכה בי כשאני מאשר לך
לקחת
ברקים ורעמים
והשאגה המתגלגלת שלי
כשאני פורק את המטען המתוק
נוהם
גונח
משחרר
והמבט שלך..
עומק שביעות רצונך בעינייך
מרוצה ממעשה ידייך
פיך
חורייך.
"שכב בשקט ועצום עיניים"
את מורה
עם מבט אשמה קטן
ושובב..
מציית.
מציית וחש כפות ידיים מעסות
קרם קריר וריחני..
והכל עוטף אותי פתאם.
כלבה
מלכה
את מי זה מעניין כעת..
מגרגר על ראש ההר
משכן דרקון עתיק.
'זדיינו.
לפני 6 שנים. 23 בדצמבר 2017 בשעה 22:30
אני אחיה לנצח
אולי לא בגשמיות מסואבת
שהעולם עוטה
אבל דרקונים לא ממש מתים.
אמשיך לחיות את חיי
בדרכי
אפשר להצטרף
אפשר לברוח
אי אפשר לנהל.
כן מתוקונת.. זה לא מתאים
לכל אחת
לרוב זה לא מתאים בכלל
את צריכה ביציות מברזל
לעמוד בזה..
סביר להניח שאין לך.
מביט מלמעלה על נתיב המנוסה
מבוך עוטה ערפל שחור
את תרוצי מבוהלת
נתקעת בקירות
הדמעות יסתירו
ימרחו את האיפור הכבד..
פשוט יותר להשאר.
או שלא.
או שבאמת לא מעניין.
זה העולם שלי
ואתם?
רק תיירים.