|
|
|
אני אזייף לך חיוך
בכל פעם שתתני לי מבט
חצי מבוייש
אני לא אנעץ יותר עיניים
בגב המתרחק שלך
שמהתל בי
שוב ושוב
שיחררתי את אחיזת
הקרח
אני יודע מתי להניח
לתת לך ללכת
אני לא יודע להתמודד כנראה
עם הפחדים שלך
והלילה
הלילה הבנתי
שיש עולם שלם שממתין לי
והבחירה שלך להתקע בשלך
לא יכולה להשאיר אותי
עוד.
הלילה שיחררתי אותך
אהובתי
ואולי אחלום אותך עוד לילה
אחד
ומהבוקר..
אזייף לך חיוך.
.The BODY is back
מה חשבת לעצמך?
מנתץ כל קוד אפשרי
רוצה את הבלתי אפשרי
מטפס בציפורניים מדממות
על משהו שלא
יהיה לך.
מה חשבת לעצמך?
כשפעם בחיים זה מולך
מרחק של כלום
וזה הכי רחוק
בעולם.
מה חשבת לעצמך?
שהחיבוק שלך ירפא הכל
יקח בילבול וכאב
יעניק טעם חדש
בתוך פה מדמם
הפה שלך..
אז מה באמת חשבת לעצמך,
טיפש?
תחשוב מחדש
קח מה שיש
תחלום על מה שאין
תלקה את עצמך
תתייסר.
אחד שלא לומד.
משייט בלילה ללא יעד
ללא מטרה.
מדמם.
זה לא שלך
תתעורר.
ועכשיו דממה.
כשאתה בצד הלא נכון
של גן עדן
אתה ממשיך להתכחש
שבעצם
זה גיהנום.
הנוף מכאן אופורי
משטחים ירוקים בתוך פסטורליה
אנשים מחייכים
ורק אתה קפוא.
מבט לאחור מגלה
שהלהבות כבר קרובות
ושהיא קרובה
ורחוקה
מאחז עיניים
היד שאתה מושיט
אינה מספיק ארוכה
אתה לא מצליח לגעת
גם כשהכתף נקרעת ממקומה
דם שחור
ממלא אגם צחיח.
והיא זכה
התיקון שלך
ועיניה ים ירוק
שדות נצח שלוחם מבקש
למות בתוכם
לשחרר..
ודמותה מתרחקת.
אתה בצד הלא נכון של גן עדן
והמפתח?
אצלה.
והיא כבר יודעת.
ואני מסרב להניח
לשחרר
שטן נשרף בגן עדן
בצד
הלא נכון..
קמתי קרבי הבוקר.
מישהי יקרה לליבי נחבטת בקירות,
יש כאלה שלקחו את האמון המרוסק שלה וניצלו אותו עד תום, נעלמו ברגע שסיימו לקחת.
זה לא פוסט בדסמי, ואולי הוא אחד מהכי בדסמיים שהעלתי אי פעם.
אני לא ביישן.
לא חושב שלאחר כמעט שלושה עשורי בדסמ בהם הכרתם מבחוץ שולט פיסי עם מראה קשוח, אני נדרש להוכיח משהו.
This is no arrogance
I'ts only the simple & naked me.
מעולם טענתי שרק אדם חזק יכול להשתטח על שדייך, להניח את כלי המשחית שהוא אמון בהם, לעצום עיניים ואפילו לשחרר דמעה.. אם היא הנכונה, אם השדיים שעליהם ראשו מונח הם הנכונים, היא תאמץ אותו חזק יותר, תאסוף את דמעותיו הבודדות כטיפות נדירות של מחצב יקר ותדמום..
מילים לא נכנסות לשם.
"זה לא מאסטרי" , אמרו לו.
הפאסון הזה הזה סדוק ואין לו עתיד.
חייכתי והלכתי..
ממשיך במסע אל "השדיים שלי".
ולפעמים, לעולם השחור והאפל שלי, משיק עולם קטן ומואר, ולמרות האור יש בו המון כאב, ואני?..
מנסה בכוח לאמץ אותו לתוכי.
ואני דואג לה, היא נכנסה לי בין הצלעות, זה גדול מ"כן, מאסטר", "לא, מאסטר".
אני דואג.
ולכל מרימי הגבה הלא נכונה..
קבלו את ברכת כבוד הרב קרח:
'זדיינו.
האמת?
יצא לי מכל חור טיבעי הטיפשות שעוסקת בגודל של הבולבול.
ויצא כבוד הרב קרח, ויעש למען הציבור בחיפוש האמת הגדולה.
אלה נתוני האמת, נטולת כחל ושרק, לאחר ספירת קולות החיילים והסתומות למינהן שחולמות ומפנטזות על בולבולים של 21 ס"מ.
נא להתרכז בקשב רב לנאמר בסירטון.
למי שזה לא ממש מתאים לה..
שתזדיין עם אלת בייסבול.
וכל השאר-
פשוט 'זדיינו.
לפני שנים רבות קיבלתי החלטה שאת הוניליות אני משאיר לונילים.
לא מנסה להפוך, לא מנסה לשכנע, לא מתכוון להאיר על הדרך הבדסמית ולא מצפה שזה יקרה אלמלא היא נמצאת שם בידיעה ומרצונה.
אז מה בעצם טוען המשורר?
שום דבר של ממש.
אולי בעצם מציין שהכלוב הפך לג'ידייט במסך שחור (אם כך כותבים את שם אתר ההכרויות הזה) ומעט מהחיבורים כאן באמת עוסקים בדבקות בדסמית.
מלל שיכול לפאר פקולטה פסיכיאטרית, מילים ללא כיסוי, משועממות שהריגוש בלכתוב תחת ואנאלי מרטיב להן את הדגדגן וזכרי הכלוב שממשיכים לרוץ אחר כל פטמה מציצה, או שלא.
תובנות?
מעט.
1.כל מי שתלויים לו אשכים הוא זכר, לא מחייב כלל שמדובר בגבר.
2.אל תתרשמו מטייטל נשלטת. בדיוק כמו שמצופה מכם להיות "שולטים", זה מצופה גם ממנה. ולא..פתיחת רגליים לכל זין כאן זו לא הוכחה.
3.אם כבר נפלתם לתוך מאחזת עיניים, תרגלו את יכולת ההעלמות שלכם אחרת תגלו חיש מהר שבבוקר עלום ונטול עשן, זעקת הקרב שלה "מאמייייי, להוריד זבל" רודפת אחריכם.
ולכל הונילים שבינכם ובינכן, מוקדש השיר המופלא של מר ווייט המופלא.
ולמה?
כי זה שיר זיונים ענק.
ואיך זה קשור?
אההה.. בורים וסתומות יקרים..
שולח את כולכם כרגיל להזדיין.
רחוק.
בלי לחזור לספר.
'זדיינו.
וכאילו לא חלפו כל השנים
וכאילו לא ראיתי
אותך
פעמיים באירופה
גורמת לי ללחלוחית בעיניים
נעה עם הצלילים
וכאילו לא עטפת את הזיונים
באותה עת
במילים שגורמות לקצות העצבים
לפעום בהלמות תופים
איטית
משוחים בשמן ריחני
ובריחות תאווה בלתי
נשלטים..
אייר סופליי.
כ-8000 איש שנעים לקולות שלך
ואני..
שלכמה שניות שקעתי בך
עד
שהקסם פג בגמירה מנטלית אדירה.
כן.. רגעים של נוסטלגיה
וסדקים
בשדה הקרח.
'זדיינו.
כל השבת.
ואל תחזרו לספר.
משהו משובח לבוקר..
כמוני :)
חדר בריחה
שלא בורחים ממנו
שבאים אליו כשהכל לוחץ
כשהכל נחוץ לשיחרור מהבלי העולם הרגיל
היומי
את תבואי אליו חזקה
גיחוך קטן של אישה שיודעת
תשחררי את הנורמות שתבל השרישה בך.
יש לך המון שאלות, גופך זועק וכמה למגע הכאב שלי
תבקשי יצירת אמנות חדשה חרוטה בגופך
מתענגת על כל פס אדמדם חדש
מלקקת בלשונך הורודה
מבט של כאב ענוג
על השולחן מסודרים בסדר שקט ארסנל של כלי יסורים
את תבקשי כל אחד מהם
בסבלנות אין קץ
תקבלי אותם לתוכך
בהכרת תודה.
קחי את הכאב, תינוקת
אמצי אותו אליך באהבה
הוא נוצר עבורך באינטימיות של החושך שלי
עיניים אדומות בורקות.
ולאחר שהסימפוניה נגמרת
ואת מוטלת על גבך מדממת מכל מקום
משחררת דם רע
מיטהרת
אשכב לצידך
אצבע אחת מלטפת
אחרת נעוצה בתחת שלך
גורמת לך לנהום כחיה קטנה
טוענת פיטמתך לפי
נרגנת כשהשאיבה נחלשת
מגרגרת כששיניי ננעצות
כעת קחי את זה ממני
אהיה שקט
אנהם כגריזלי גדול
עת שפתייך ינקו את תאוותי
עד תומה..
קחי.
תנגבו זונות, מריחים.
קרח התעורר עם זיקפה וחסר רק דגל להנפה..
'זדיינו.
יש לה חלום.
היא מבקשת להיות
ג'ולייט.
שלי.
במחזה שלי ג'ולייט נכנסת בדממה, משילה מעצמה כל מה שקיים על מדרכות עולמה.
היא לא מבקשת,
היא מקבלת
את מה שאתן.
ואתן.
עד אז היא תמשיך לפצוע את אצבעותיה העדינות, תדמם מציפורניה המטופחות, עת תנסה לטפס על קירות הקרח, מנסה לקלף את הטיח הקר באחיזה בחריצים שיצרה בשדה הקפוא שלי.
כשתצנח, מזיעה ומותשת, על בירכיה, אדע שנתנה את כולה ואז, ארכון להרימה, אשא אותה לאמבטית קצף ואחבוש פצעיה.
אדע.
במקום הזה אגדת רומיאו וג'ולייט תוכל להתקיים כי אז נדע שהעולם שלנו, מעגלו הושלם, שהפך בלתי חדיר ונוכל יחד, לכתוב את המחזה מחדש.
רומנטי..
לא ממש.
הדרך לגן עדן רצופת יסורים.
אם אין לך כוונה לעבור בה
'זדייני.
אל תחזרי לספר.
ועיברי לפרופיל הבא, כלבה.
כה אמר קרח שחור.
מלחמה של כלום.
אנשים שמנסים
להיות משהו שהוא ואקום
פרצי אנרגיה מיותרים.
ובתוך כל המלחמות, בורים, אין מנצחים. יש רק מפסידים פחות. וכל כמה שהחרבות יושחזו, יד בלתי מיומנת תיפצע מהן במקרה הטוב, תאבד במקרה הרע.
ובתוך כל המלחמות תר אחר אי של שקט, עין הסערה בה שגעונותיי נפגשים בשגעונות אחרים, משתלבים, יוצרים בונדינג מושלם..
ועד אז קעקוע חדש של גולגולת על גוף בית הקברות שלי יטהר את נשמתי השחורה.
אני חושב.
אבחר אחד.
מוזמנים להעביר רעיונות.
חוב קטן-
כדי שתהיה צורה ללב, צריך שיהיה אחד.. וכן, יודע..
אני פיגוע המוני.
'זדיינו.
