ה-לופ שבלתי נגמר.
רציתי לצאת לדוג.
לא לדוג כאן, סוטות וצדיקים.. לדוג בים, חכות, כסא, בירה, סיגר, אויר מלוח, לחוש את האדרנלין מקפץ בתנודות של ראש החכה העדין ולהמתין כמו צייד פרהיסטורי לכיפוף המהיר והחד, הסימן שהטרף נלכד.
אז רציתי.
שולט דמיקולו.. התעוררתי ב-11 וחצי.
עולב אמיתי.
הימים האפורים האלה, ענני גשם שיקריים, עולם צבוע, מילים ללא תוכן, תוכן ללא מילים, ריצה במעגלים, גלגל האוגרים שמסתובב ברוח כי האוגר מזמן כבר לא שם..
מהימים שהדרקון השחור גובר על הדרקון הלבן והזעם הוא פינת חסד, חלקת שטן לא מעובדת.
אין מחילה לאנשים כמוני.
כשהשטן מפחד ממך ואלוהים שכח אותך, כל שנותר הוא שאריות אנושיות מדממות, כאלה שאפילו בורגארס (לכו לגוגל, ביצ'ס..) יקיא בבחילה אם ינעץ בהן את שיניו.
נראה לי שהגיע זמן לסשן עם לוסיל.
אכה בה עד שתיקרע או עד שפרקי האצבעות שלי יכנעו.
לוסיל היא כלבה אמיתית.
אין לה מילת ביטחון.
ולמי שלא מכיר אותה.. אצרף תמונה.
כזו שלא "תושמד!"
(אוי..אלוהיי הבדסמ, פשוט פתאט ה"תושמד" הזו.)
ואם שכחתם/ן-
'זדיינו.
