לפני 12 שנים. 9 בינואר 2012 בשעה 17:10
הסדקים האלה בקיר שאת בונה
הולכים ונאטמים.
אני מביט בכאב במקום שלך שנסגר,
כשהדימום ממנו הולך ונעלם.
מהמקום שלי אני יכול רק למחות דמעה
לשאת תפילה שדרכך תהיה תמיד מוקפת בטוב
ולא יכול יותר.
הסדקים האלה בנשמה שלנו דולפים ועדת העורבים השחורים
מקרקרת מעל,
מחכה שהגופה תקפא בפירפור אחרון
אישונים שחורים.
לבושי שחורים הם מקוננים קינת שקר
בסתר ליבם המאובן שמחה לאיד.
הזעקה הזו קורעת שבעה רקיעים
מנגינת שאול עקובה מדם כהה,
סדקים באישונים שחורים,
אלה הסדקים שלנו.