תמרורים..
עולם כזה.
בתחילת הימים הבטנו לשמיים וחיפשנו בהם סימנים.
משהו שיעיד על המבול שמתקרב או על הבצורת שמייבשת.
ואז צמחנו.
התמרורים של הטבע לא הספיקו.
התחלנו לצייר משלנו, הזויים ככל שניתן.
גמלים בכביש, ציצים בדרך, כאב לב ושברים, אפילו התרגשות של בוקר.
אף פעם לא ציירנו תמרור אמיתי.
היינו עסוקים בעצמנו כל כך, עד שהעולם המשיך לחלוף מהצדדים, כלל לא שינה כמה הצלפות עברו על הגוף, כמה מצבטים שלחו אותות כאב לרקמות המוחיות שלנו.
זן אנושי סתום.
ובתוך הסערות האלה, לפעמים חושך מוחלט, יש נר קטן.
להבתו רוקדת ללא מוסיקת רקע.
קרן שמש אמיצה שמצליחה ללא ייאוש לבצוע את שכבת העננים.
פעם הייתי עוצר ונהנה מחומה עד שתם רגע הקסם והעונג שניתן..
היום אני מטפס לפס האור, דוחק בכתפיי הרחבות את העננים.
ואוסף את המתת עמוק לתוכי.
וכן, ובניגוד לעבר, אם בין שורה כתובה אחת לשניה, מתחבאות 3 שורות ניסתרות, בפוסט הזה יש לפחות 50 כאלה, כי למדתי.
למדתי שאותן אלחש לך באוזן..
כי העולם שלנו ינוע רק לאחר שתיסגר הדלת מאחורינו.
רק לאחר שאקבל הכל.