יש משהו עצוב בלהביט במישהי שיצאה לציד.
להספיק
לטרוף
דקה לפני שהעולם ייעצר ונגמר.
את כבר לא ילדה קטנה, השנים לא היו רחמניות מעולם.
הילדים שלך כבר מביאים חברים וחברות, הנערות מנענעות את שדיהן בהתרסה ואת?
נעמדת מול מצלמה, שולחת לכל מרייר פיסות פאזל במקום את המנה העיקרית שנמצאת בין אוזנייך ואמורה להוביל אותך מול גילך ותבונתך שטובעת במיצי כוסך שמבעבע שוב ושוב.. להספיק.
רק להספיק.
כל זה ענין שלך, כמו העלים הצפוניים שנעים ברוח ורחוקים מהשלווה החצי דרומית שלי.
ואז ביקשת שאהיה לך חבר.
לחברות יש הגדרה קדושה.. כל כך קדושה שצדיקים יכרעו ברך מולה, שבעלי תשובה יוכו על ידי מכת ברק ישירה.
אין לך מושג מהי.
מעולם לא היה לך.
לעולם לא יהיה.
את טובעת.
ועוד מעט כבר לא יהיה לך מה להציע, למעט תמונות רזות של לפני גלגל זמן שנע בהתאם לקצב שלו, שם זין על כל מה שאת מתכננת וחושבת שיקרה.
את תמשיכי לרחף בין פרחים, תתמכרי לכל מילה טובה, לכל יד מלטפת.
ככה את.
את לא יודעת משהו אחר, גם כשאת מביטה בגלי הים וחושבת שיכולה להכניע אותם.
הרוח הזו לא תשנה את הריח הכבד.
הוזלת עצמך למקום ריק ונטול משקל.
פעם ריחמתי עליך
פעם חשבתי שאהיה חבר
פעם חשבתי שיש סיבה לבקשה.
פעם טעיתי.
ולא בפעם הראשונה.. אינך ראויה לזה.
מסובב את הגב.
לא מניף יד לשלום.
אינך ראויה גם לזה.
וכשאת מספרת עלי למישהו, היי חכמה להבין שאולי איני מושלם, מעולם לא הייתי, אבל למילה שלי עדיין יש משקל.
וגם לשקר צריך לדעת.
