הטירוף הקבוע כבר מזמן לא מתקיים.
פעם, סופ"ש מועדוני היה בגדר חובה, הדרס קוד הקבוע, הגולגלות, הכניסה המפוארת, ענידת הדרקונים על החגורה, התוספת של היצוגי עם הראש הכסוף, הכל התחדד לטקס הזה.
בזמן הווה אני מגיע אחת ל..
עולה לרחבה הקבועה, מניח את תיק ההפתעות ונותן למוסיקה לשטוף את הזמן שלא, אל תוך התאים האפורים. מנקה את העולם שבחוץ, העבודה, את השיגרה.
הגוף נע מעצמו, העיניים משוטטות ומתעכבות על הנקודות הקבועות ומביטות.
יש את הקטנה, זו שסשני הצילום מהממים אותה, יש את הכבדה, שבכל יום ומחדש מחליטה מהי כן ומה לא, המילה יציבות נטשה אותה בשלב מוקדם בחייה, יש את המאמא, חברה טובה, ואת להקת הפרגיות שסביבה..
ועוד.
המוסיקה ממשיכה להניע.
הגולדסטאר הראשונה כבר משוטטת עמוק ושתי אחיותיה יבואו בהמשך.
בימים של פעם?
אחת או יותר היו מבקשות סימפוניה ממני בעיניים בורקות.
בימים של כעת?
"אתה מפחיד"
"אינטנסיבי"
"הייתי טועמת אבל לא מתאבדת"
"לא מסתבכת עם הדרקונים"
ואני תוהה.. אם זה מה שיש לך לומר, מדוע התאמצת לעשות דרך שלמה דרך רחבה מפוצצת?
הזמן עובר.
מוחק את תחתית הגולדסטאר השלישית.
התקליטן מאבד קשר בין הטרקים, חיבוריים הזויים בין מוטציות שאינן מתחברות..
זה יספיק.
תהליך של חיבוקים ונשיקות ויציאה ללילה שעוד טיפונת הופך לבוקר.
הוניל הזה עוד יחזיר אותי למוטב 😈
'זדיינו.