עוד צעד אחד

לא מרגישה צורך לבקש סליחה. מאף אחד.

בשנה הזו במבט לאחור קרו לי דברים טובים וקרו דברים נוראיים.

מעל האנשים שהכרתי החוויות שחוויתי והחיוכים שחייכתי.. השנה קיבלתי מחלה שמוציאה ממני הרבה שיט.. הרבה מירמור וכעס.

אני לא חייבת לאף אחד סליחה. לכל מי שהכאבתי (והכאבתי אני בכל זאת בן אדם) אמרתי סליחה באותו הרגע. אני לא צריכה זמן מיוחד לסליחות ואת כל הצביעות הזו..

אולי זה הדיכאון מדבר עכשיו.. אבל גם אני השנה קיבלתי סליחה רק מאדם 1.. למען האמת היה לו על מה לבקש סליחה.. ולא סליחה אחת..

אומרים שצריך לסלוח.. שאם בן אדם לא סולח לאיש שביקש ממנו סליחה כמה פעמים השנה שלו הופכת להיות מקוללת.. אז מה לעשות.. למרות שיש בי הר געש של רגשות וכעסים צריך לסלוח ולוותר.

אני מאחלת לכולכם שלא תיהיה לכם סיבה לבקש סליחה מאף אחד.

חתימה טובה.

לא סימפטי.. לא סימפטי בכלל.

הרופאה אמרה היום את מה שכבר ידעתי.. רצתה כבר להתחיל בטיפולים... וזה פאקינג כואב.

הייתי לבד הייתי לחוצה נוראה ומפוחדת ולכן דחיתי את זה.

לא יודעת אם עשיתי בחוכמה פחדתי מידי מהכאב הנוראי הזה.

היא נתנה לי הפנייה לבית חולים כדאי לעשות את זה עם הרדמה.. 

אז עכשיו עוד פעם בטח אחכה כמה חודשים עד שיהיה תור בבית החולים. 

חזרתי כולי כואבת.. בוכה.. ובודדה שאין דברים כאלה.

תזכורת לעצמי. אסור ללכת לטיפולים לבד!

איזו מלכה אני .. חבל לכולכם על הזמן!!

מי הצליחה בעזרת אינטואיצה.. ושילוט.. להכנס ולצאת מארץ נתב"ג בלי בעיות???!!!!!

אין דברים כאלה!

כח של מילה.. לפעמים גם כח של שתיקה.

ככל שהבן אדם מכיר אותך טוב יותר.. יש לו נשק עוצמתי יותר נגדך...

אולי זו הסיבה שאני חושבת פעמיים לפני שאני יוצרת פה קשרים וחושפת מידע...

יותר מידי לאחרונה שאני מרגישה

מושפלת על ידי הסביבה

מנוצלת על ידי המשפחה

דחויה על ידי גברים

ועוד תארים כואבים רבים.

נמאס לי להיות המובן מעליו של כולם.. להיות זו שטאטא את כל החרא.. זו שתקח אחראיות ותדבר ותיזום ותרצה.. שיהיה אחרי זה מישהו שירק לה בפרצוף ויגיד לה לא מתאים.

ואני כלכך רוצה.. כלכך רוצה את הקירבה את ההצלחה את הערכה את המילה הטובה שבאמת אני חושבת שמגיעה לי.

ובמקום זה.. 

קשה לא להכנס לדיכאונות בסביבת אנשים כאלה.. לרגע הם היו לצידך.. ושכבר לא שווה להם הם פשוט נעלמים.

עוד ערב באום כולתום.. איזה מצחיק זה שאני מוצאת את עצמי יוצאת ערב כן ערב לא.. חחח.. מוזר לי ונחמד בו-זמנית.

הגיע הרגע הזה בשנה שאני מתחילה עם האלרגיות שלי.. אתמול זה היה ממש מרגיז.. כאבו לי העיניים וכל הזמן היו לי אפצ'ים.. ולא היה לי כדור!!! שחזרתי הביתה גמורה מעייפות לא יכולתי לישון ונשארתי ערה עד הבוקר.. ככה זה.. משהו קטן יכול להעיף לי את השינה. ואז התחילו המחשבות המטרידות.. ממש נחמד.

ישבתי היום באום כולתום עם שמלה יפה כזו לבנה.. היו שם לא מעט בחורים (גם יהודים כן...) וכלום.. ממש מבאס.

הינה אני יוצאת.. רואה אנשים ובכל זאת אין זרימה.. אהה.. מילא.

השנה רק התחילה.. לחיי ההתחלות שבדרך 

התעוררתי בבכי..

בעוד שבוע אני הולכת לבדיקה עם רופא מומחה.. הולכים לקחת דגימות.. זה אומר דימום רציני... אני מפחדת נורא.

לא רוצה להיות לבד בתקופה הזו.

אולי אני כן ילדה קטנה שצריכה שיחזיקו לה את היד...

שקילה של יום ראשון..

ירידה של 200 גרם.

מי יתן והשנה החדשה תיהיה בסימן הצלחות.

שנה טובה יקירי.. שנת בריאות אהבה שמחה הצלחה ואושר לרוב.

בולבול קטן..

כל החודש האחרון..

כל מה שאני רואה זה

בולבול קטן..

הוא חמוד, אני לא אומרת שלא.

הבולבול הזה מחליט הכל..

מתי להתקלח, מתי לאכול..

וכבר נמאס לי מהבולבול הקטן..

לא בא לי על בולבול

בא לי על זין!!!

פאקינג 3 חודשים בלי סקס

ואני מרגישה שאני הולכת לאבד את זה

אני מתגעגעת כלכך.

איפה הזין הזה??

שיבוא, שימלא אותי...

אווווחחח

איזה ציון מגעיל יוווו איזה עצבים.

בסמינר 3 שהיה שבוע שעבר קיבלתי 78. בא לי לבכות... איזה נוראי.

הכי נורא שזה אשמתי.. אני כתבתי את כל מה שיש במצגת הזו. ועכשיו שהיא כלכך קרובה לסיום זה היה אמור להיות הפידבק למצגת הסופית שלי ( הציון הזה עדיין לא נכנס לשקלול). הוספתי שם כלכך הרבה דברים ותיאורים וגרפים ותרשימים... ובסופו של דבר הציון שלי ירד ממה שהיה קודם. איזה תסכול.

כל הלילה.. עד עכשיו ישבתי כמו מנייאקית ושיחזרתי את כל מה שעשיתי אתמול.. יש לי עוד להוסיף כמה תרשימי רשת.. שזה חתיכת עבודה.. אני אעשה את זה אחרי שאלך לישון.. 

אווווף זה כזה לא פייר.. ואני כלכך רציתי להיות מועמדת להצטיינות .. עדיין יש לי תקווה כזו. אולי ביום חמישי המנחה יגיד משהו.. אני ממש מקווה אני ממש משקיעה קורעת את עצמי אני באמת חושבת שמגיע לי. 

אבל הציון הזה הוריד לי את המוטיבציה בטירוף.. 

זה מדהים איך העולם שומר על איזון.. בבוקר יותר נכון בצהריים אתמול קמתי כולי בחיוך מנהל המפעל שלח לי את המכתב הערכה שהוא הבטיח לכתוב.. זה היה ממש יפה מצידו ממש אהבתי מה שהוא כתב. והייתי ממש שמחה.. ואז בלילה הציון הזה נחת עלי וביאס אותי שוב.

לחיי ההפתעות של יום רביעי.. נראה מה מחכה לי היום.

כמה הרגע הזה כואב?!!!!

הדו"ח שעליו עבדתי כל היום נמחק מהמחשב. דו"ח בן 52 עמודים....