עוד צעד אחד

טוב אני צריכה לשפוך את שעל ליבי קצת..
אני קצת יותר משבוע באתר.. וכבר יצא לי להכיר כמה אנשים מעבר לדפדפן האינטרנט..
יש כאלה שההתחלה היתה קלה ומהר מאוד המשכנו הלאה.. אפילו נהנתי לצפות להודעות מהם...
ויש כאלה שהלכו בהרבה קשיים.. אפילו בבכי...

הייתי בטוחה שהצליח לי.. לאט לאט התקדמתי בשלבים (יש מי שיגיד מהר מידי)
ומצד אחד קיבלתי חיבוק וירטואלי גדול ומצד שני כמה דחיות מאוד מביכות..

אני יודעת שזה קורה.. אבל זה כואב בכל זאת..
אחרי הכל מה הסיכוי למצוא את "האחד" הזה שכן יהיה קליק איתו ואני אוכל לצאת איתו למסע...

זה מלחיץ אותי, אולי אני לא מוכנה בכלל..
אולי כדאי לקחת את הזמן.. לפני שמעבירים שליטה להיות באמת שלמים כלכך לפני הצעד הבא.. אבל איך אני יהיה שלמה לפני פגישה?.. תמיד יהיו שאלות.. וחוסר הבנה ובילבול..
אבל אותה פגישה זה מה שפחיד אותי כלכך.
להכניס אדם זר אלי לחדר.. אלי ללב..
אף אחד לא יכול להבטיח לי שאני לא אפגע.

נמאס לי לשמוע לא.. דווקא כשאני חושבת שאני הכי מדהימה..
נמאס לי לשמוע לא.. כשאני שולחת לך את התמונה שהכי מחמיאה שלי ואני הכי נהנת להסתכל עליה ואתה אומר לי "לא".
מה זה אומר עלי??

הדברים האלה, דווקא הם הדברים שאני מתחרטת עליהם.
איך כולם יודעים להגיד לא, ורק אני אומרת אפשרי..
לכולם יש סטנדרטים ברורים רק אני מוכנה להתפשר..
למה אני לא מצליחה להגיד, לא??

למה אני זו שצריכה לשמוע לא מאנשים אחרים.. אנשים שאם הייתי רואה אותם ברחוב לא הייתי מסובבת את הראש אליהם.
למה אני מגיעה למצבים שאנשים שלא מגיעים לי אומרים לי לא.

אני יכולה להעניק כלכך הרבה... שאני אוהבת ואני רוצה אני יודעת להתפשר ולנסות דברים..
וזה בעצם מה שהכי יפה בי.. אני מוכנה לנסות, מוכנה ללמוד, מוכנה להסתכל אחרת.. למען אנשים שאני אוהבת.
יש אנשים שלא שווה להשקיע בשבילם.. מרגיז אותי שאני לא יודעת לסנן אותם.

מה אני אמורה לעשות?
ללכת עם מישהו כי נמאס לי להיות לבד?
או לחכות לנסיך שאני אתאהב בו ממבט ראשון?

להפגש איתו למרות הפחד הגדול?
או לוותר ולא להכיר אותו באמת?

הבדידות הזו מרגיזה.. היא גורמת לי לעשות שטויות.. וזה מרגיז אותי.
אני רוצה להשתחרר מזה כבר, לדעת להגיד לא.
ולא לפחד להיות לבד!