עוד צעד אחד

איזה לילה.. אווח

זה התחיל בבוקר, התקשרו להודיע לי שב9 בערב אני צריכה להיות במפעל.. בצהריים יתקשרו שוב שבעצם זה יהיה ב3 בצהריים, אחרי שעה וחצי יתקשרו שוב שהודיעו שחזרנו לתוכנית המקורית ולהיות במפעל ב-9 בערב...
הגעתי להרצאה שלי.. זו שהייתי חייבת להיות בה.. ב-7 יצאתי החוצה להתקשר ולשאול מה המצב.. נמסר לי שאני אצטרך להגיע ב-1 בלילה.

מה זה הטירטור הזה???? אני משתגעת כבר.
הגעתי ב-1 בלילה.. עייפה נורא.. ההסבה התחילה רק ב-2 ורבע אז בינתיים אני והשותפה קראנו את המצגת להתכונן ליום חמישי...
ההסבה התחיל ב-2 ורבע ונגמרה ברבע ל6 בבוקר!!!!!
נהגתי חזרה למרכז בעייפות נוראה .. כל הגוף שלי כואב.. הגב תפוס כמו שהרבה זמן לא היה.. הרגליים מכאיבות והראש עייף עייף.

עוד שעה אני צריכה לעלות על האוטובוס לדרום.. לשיעור שאסור לפספס.. אבל אני כלכך עייפה והכל כלכך כואב לי. איך עוברים את היום הזה??
אני בוכה על גב תפוס כשיום השואה בפתח..
מפגרת שכמוני.. איך תמיד אצלי הפרופורציות נעלמות שקורה לי משהו הכי קטן..

כנראה שלכבוד יום השואה החבר'ה ממשרד הגימלאים עובדים מהר יותר וכבר קיבלתי כמה תשובות בנוגע לאיזה הליכים לעשות עם הניצולים שלי (לצערי עם רובם אין יותר מידי מה לעשות כי תהליך של קבלת מענק חד פעמי.. משהו בין 2000-4000 ש"ח לוקח משהו כמו שנה!!!).
אני אתקשר אליהם שבוע הבא. הימים הקרובים הם מאוד רגישים.. ולהם במיוחד.

יש לי עוד ים דברים לכתוב עליהם..
מה עשיתי במרכז עם הילדים אתמול .. כמה אני מצליחה לשמור על איפוק ולא להתפרץ.. איזה פרץ של יצירתיות קפץ מתוכי כשהכנתי ציורים של טלאי צהוב ומגן דוד וההקשר שעשיתי בינתיים (משואה לתקומה) ואיך הילדים קיבלו את זה..
לא סיפרתי מה היה בהרצאה הכלכך חשובה הזו.. שהיתה סוג של ביזיון..
ויש עוד כמה דברים נוספים..

אבל הגוף שלי כבד עלי היום. נסתכם בזה.