אחרי הטיפול הכואב והנוראי והכלכך לא סמפטי שגם אליו הגעתי לבד.. כי יש לי כלכך הרבה חברים טובים.. (זונות כולם).. הגעתי היום לביקורת אצל הרופא.
כרגיל כל מה שהיה לו להגיד זה להכניס אותי לדכאון יותר בכך שאין מה לעשות.. ותקחי "אופטלגין אם כואב לך".. כוסאמא שלו!!
עוד שבועיים עוד ביקורת לראות אם העיניין מחלים.. איזה לא נעים כל הסיפור הזה.
ותמיד מה שיש לי בראש זה העובדה שאני לבד וסביר שגם אשאר לבד.. כי הסיפור הזה לא יגמר ומי ירצה להיות עם מישהי עם מחלה מתמשכת כלכך.. ולא נעימה..
מצאתי קצת נחמה בשיחה עם בחור נחמד מכאן.. דיברנו ודיברנו ונפתחתי בפניו והוא קיבל והכיל הכל ותמך ורצה לשמוע ולעזור.. כל שיחה איתו זה בכי נוראי.. ודמעות שיורדות ככה בלי שום מאמץ בלי קולות או פרצופים. פשוט דמעות שיורדות ככה.. כנראה זה מצבורים שהיו חייבים לצאת. הבעיה שזה לא עוצר. אולי זה בגלל שהוא מצליח לרגש אותי כלכך או בגלל שדרכו אני מבינה כמה הבעיה שלי חמורה.
קשה להיות בן אדם שמח בעולם הזה.
