החיים שלי תמיד היו מסובכים, נכון, אני מודה, לעיתים אני סיבכתי אותם, לעיתים אנשים שמסביבי סיבכו אותם עבורי...
אני מאמינה גדולה במזל וגורל... למי שלא יודע, יש אמונה הרווחת שכשאנחנו נולדים אנחנו מקבלים שני דברים, מזל וגורל, הגורל הוא תאריך הולדתנו, לא ניתן להתווכח איתו, נולדנו וזו עובדה, המזל זה השם שלנו, או יותר נכון השם שנבחר עבורנו, לפעמים מה לעשות, שני הדברים האלו, המזל והגורל לא מסתדרים, ואנחנו צריכים איזה שינוי, אני ביצעתי את השינוי הגדול בחיי לפני שנתיים בערך, שיניתי את שמי הפרטי, מאז חיי השתנו, אין ספק, זה לא שהכל נהייה ורוד וטוב והכל התחיל ללכת חלק, לא, ממש לא, זה רק שהפרספקטיבה שלי השתנתה, הגישה שלי היום לדברים היא אחרת... ועם זאת, בתקופה באחרונה הדברים נראים מאוד לא ברורים, מאוד לא מובנים, הכל רץ לי ואני לא מצליחה לעצור לרגע, ומה שיותר גרוע, זה שאני מרגישה שאני שוקעת בתוך איזו אומללות כזו, ולמה אני אומרת גרוע? כי אני מרגישה שאני נעה בתקופה האחרונה בין תקווה זמנית לאומללות, רגע אחד אני אופטימית וגם מתנהגת ככה, ורגע שני אני מרגישה שאני לא יכולה להמשיך יותר...
אני מובטלת כבר שבועיים וחצי,יש כאלו שיגידו שזה לא הרבה זמן... אבל אני מיום ליום מרגישה רע יותר ויותר עם זה, כל הסדר שהיה לי בחיים נעלם ביום שפיטרו אותי, ואני מתקשה לאזור כוחות כדי להמשיך הלאה, נכון, אני מתפקדת, וזה הדבר היחיד שמצויין כאן, אבל אני חסרת אנרגיות לחלוטין, או ככה לפחות אני מרגישה...
תגידו לי, יש משהו רע בלרצות לחיות בתוך שיגרה נעימה של עבודה, וחברים, ושקט נפשי, שהנה אני מתקיימת בכבוד, מנהלת חיי חברה טובים, קצת קוראת ספר בשקט, קצת רואה איזו תוכנית מעניינת בטלויזיה, יש משהו רע בזה?????????????
אני לא ביקשתי יותר מידי, רק את הדברים שאדם צריך כדי להרגיש טוב עם עצמו, חברים טובים, זוגיות טובה, עבודה שיהיה לי כיף לקום אליה כל בוקר, אתם יודעים הפקינג שיגרה!!!!!!!!!
"אה, אני צוחקת ובוכה,
אני נושמת לרווחה,
והקרירות המלוחה,
רומזת לי: הישארי לא כאורחת.
אה, הבט, הבט בי אל תירא,
זה החיבור, זו הבחירה,
זה המקום, זו הזירה,
אולי תפגוש אותי היום כמנצחת.
ובחלון, אני רואה דמותי,
כשהוידוי נמלט מפי,
מתי מתי היה זה,
כוחי ניטל, קולי נבהל,
וליל ארוך ביום נמהל.
הבט, הבט, ואל תסב ראשך,
אני עולה מחשיכה,
כל ניד עפעף מזכיר לי,
אני פוקחת את עיני שנית.
אה, האם אני המרגיעה,
את החשש והיראה,
אני עצמי כולי פליאה,
מאחורי שנים מרות בהם נצרבתי.
אה, האם אני זו הברוכה,
שפתי שלי לא נשכחה,
אני השבה מבריחה,
חושי ערים אל הפנים שכה אהבתי.
ובחלון, אני רואה דמותי,
כשהוידוי נמלט מפי,
מתי מתי היה זה,
כוחי ניטל, קולי נבהל,
וליל ארוך ביום נמהל.
הבט, הבט, ואל תסב ראשך,
אני עולה מחשיכה,
כל ניד עפעף מזכיר לי,
אני פוקחת את עיני שנית."
ביצוע: רבקה זוהר
מילים: רחל שפירא
לחן: נחום היימן
לפני 19 שנים. 26 בנובמבר 2004 בשעה 13:34
