שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

פתקאות צהובות דביקות

notes to self
לפני 6 שנים. 16 בינואר 2018 בשעה 22:58

עונה 4 פרק 1

מגדירים את הבדסמ מחדש. 

איזה גאונים הם!

לפני 6 שנים. 27 בדצמבר 2017 בשעה 19:23

קיץ. נפגשנו כל יום במקרה. לי יש כלב. לו יש כלבה.

הוא קטן. נמוך ממני בראש, כפות ידיים קטנות, רגליים קטנות גוף קטן וכחוש, אבל משהו אחד היה גדול. ..והוא ידע שיש לו אותו. לא במודעות מוקצנת מלאה, כל ההתנהגות שלו, הצ'ארם, החיוך הממזרי, המבטים הננעצים בביטחון , היה ברור שהוא ממתיק סוד ולי היה ברור שבמוקדם או במאוחר אגלה אותו.

הפכנו ידידים, למרות שהיה ברור ששנינו נמשכים זה לזו, הוא לא הטיפוס שאני נמשכת אליו בדרך כלל, זו משיכה אחרת, כזו שיכולה להיות מתוארת במילה "כימיה" וכימיה היא נוסחה ארוכה ארוכה כשמדובר בשני אנשים, אלגוריתם אם תרצו, שמצליח לחדור לכל התיקיות הנעולות. כשזה זה .זה פאקינג זה.

מניחה שהוא עד עכשיו לא באמת קולט את הדבר הזה שהיה שם וכמה הוא היה מיוחד. 25 זה גיל שאני זוכרת היטב, גיל בו אתה מתלהב מכל התרחשות, כל היכרות, כל דבר הוא חדש, מפתה ובעיקר מוגדר כעוד חוויה נוספת. אני ממרומי נסיוני וכמה מערכות יחסים טובות, ידעתי לזהות. מודה שבהתחלה השתעשעתי במחשבה בעיקר, בכך שיש לי צעצוע חדש ואני עונה להגדרה של מילף באיזשהו אופן. האינסטינקטים החייתיים היו במלוא הדרם שם. הערכתי כל נסיון שלו להרשים.

אחרי חודשיים של טיולים, שיחות, הכרות איטית מקסימה בניחוח סרטי קולג' קלאסיים, הציע שיעלה אלי בתירוץ כ"כ מצוץ מהאצבע, שאני אפילו לא זוכרת מה הוא היה.

ניגנו יחד, ראינו סרטים, הזמנו פיצה, צחקנו בלי סוף, כך, עוד מפגש ועוד אחד ואז בשעת לילה מאוחרת חצי מעוכים, התנשקנו.

זה היה כמו הנשיקה הראשונה שלי בגיל 13. רך, טעים ונכון. הרגשנו אחד את השניה נשמנו אחד מהשניה ונצמדנו בתוך הבועה הקטנה שיצרנו כמו בוואקום.

נרדמנו יחד, שזה לא משהו שקל לי בדרך כלל. רק נרדמנו. זה לא שלא רציתי עוד, ידעתי שהוא עוד לא מוכן ולא רציתי להרוס את זה.

"את יודעת שאני דו מיני....ז"א אני כאילו גם וגם".

"אתה גיי."

"לא.אני פשוט מבין כבר כמה זמן שאני גם אוהב....וגם ניסיתי זאת אומרת, הייתי גם עם ...גברים"

"שני גברים"

"זיינו אותך?"

"ממממ....כן"

, "אהבת את זה?"

"מממ...כן, כאילו זה בהתחלה לא היה הכי נעים, אבל כל הסיטואציה כן מושכת אותי" 

"אז אתה בעצם לא נמשך אלי ממש? האישיות שלי מושכת אותך?"

"אני נמשך אליך. את מזכירה לי מישהי שהכרתי ואפילו באחת הפעמים שהתמזמזנו הגעתי איתה לסקונד בייס"

פה חשבתי לעצמי. פאק. הוא ילד. מה אני עושה?! אני בת 38, איזה בזבוז זמן "סקונד בייס? אלוהים. מי מדבר ככה?!"

אחרי שני נסיונות התמזמזות הוא היה מוכן. זקוף וזקור וחם וזה היה מדהים. אינטימי ומרגש כמו שאני אוהבת. לימדתי אותו כמה דברים חדשים והוא היה תלמיד טוב. זיין אותי היטב כמו גבר גבר. הבטנו אחד בשניה מתנשמים וידענו משהו בלי להגדיר.

הילד הזה זיין אותי ובעיקר הצחיק אותי כמו שאף אחד לא הצחיק אותי. במיוחד כשעשה חיקויים של דמויות. זה תמיד קונה אותי.

קיץ שלם נפגשנו יום יום. הוא לקח אותי לאסקייפ רום הראשון שלי ופה באה הערה: *** אל תלכו לאסקייפ רום מסטולים. אני מחוננת ולא הצלחתי לפתור חידות של ילדים בני 9.***

היינו בים, היינו בפארק, בישלנו, ראינו סדרות, נהנינו אחד מהשניה כשברקע הפער גילאים שלעיתים מורגש מאוד ולעיתים לא קיים כלל. אבל היה צל של מרחק בעיקר מעליו. הרגשתי אותו כל הזמן. הוא היה איתי ולא איתי.
הוא צריך בולבול. והצורך המובן הזה גדל וגדל עד שלא יכל לשאת אותו. בגילו הייתי אחרי תואר בהצטיינות, הצעת נישואין ראשונה ובקריירה בינלאומית. כל מפגש איתו חידד כמה הדור של היום ככ מבולבל. לא מפוקס, לוקח את הזמן כאילו הוא אינסופי. מתעסק באוננות עצמית במקום במה שחשוב, בלי שאיפות גדולות, בלי עצמאות אמיתית או בגרות אמיתית. דמויות לא עגולות. מחורצות.

"אני לא חושב שאני רוצה זוגיות כרגע". ידעתי שזה בא...לא באמת הופתעתי. קיבלתי. קיבלתי אותו כמו שהוא מהרגע הראשון והאמת ששמחתי שזה בא ממנו בלי להיות זו שפוגעת.

אם יש משהו שאני לא מוכנה אף פעם להיות, זו התפשרות.

דרכינו נפרדו בשיחה טובה ובנשיקה ארוכה.
"את רוצה אותי בחיים שלך?"
"כן."
"אתה רוצה?"
"כן"


הסתיו הגיע. לא שמענו זו מזה שוב. הוא היה ממתק הקיץ שלי. עוגת הקרמשניט הטעימה ביותר שטעמתי.

 

לפני 7 שנים. 15 באפריל 2017 בשעה 9:54

חזרתי.

מצב הצבירה שלי מזכיר לי את כל אותן חברות וקולגות שלא תמיד הבנתי או הצלחתי להתחבר לסטייט אוף מיינד שלהן. 

שיגרה זה טוב

נורמאלי זה הכי

כל מה שקצת מרגיש כמו משחק, הרפתקאה או אתגר שצריך לפצח, הוא שטות ובזבוז זמן.

אם צריך לתבל משהו , סימן שמראש הוא לא היה טעים 

התבגרתי.

 

 

לפני 8 שנים. 25 בספטמבר 2016 בשעה 18:46

שלום בלוג.

לא כתבתי בך שנה וחצי. היום אני כותבת מתוך הקבר. שקט פה.חשוך פה. 

אין מפריע.

אני חושבת על השנים שחייתי.הן מסתכמות בשנה האחרונה...כל הקריירה, העולם שראיתי, המשפחה, המסיבות, החגים, ההצלחות, הכשלונות, השתיה והג'וינטים....

הכל היה סתם. חייתי רק שנה. השנה שבה הייתי עם רועי. השנה שבה חוויתי בדסם אמיתי. לאהוב בלי לקבל אהבה. שפחה של תשומת לב בפירורים.

כמו ציפור עם כנפיים ענקיות וזהובות. למעשה אני טווס זהוב יפהפה. את זה אף אחד לא לקח ממני. אני באמת מאוד מאוד יפה.

והוא לא ראה אותי. הוא גם לא יראה. 

הייתי אישה שקופה. לא גוף, לא נפש, לא רחם. והוא היה בשבילי הכל. ראיתי אותו באור של זריחה, שקיעה, בחושך כשהתעוררתי לצדו משינה רק כדי להקשיב לנשימות שלו, באור של שבת בצהרים כשכולו זוהר בשמש. ראיתי את הנשמה המבולבלת שלו, הסתכלתי פנימה כדי לבדוק היכן אני נמצאת, מיותר לציין שלא מצאתי את עצמי. לא מצאתי שם כלום. 

אדם קליפה גבוה ללא תכן. כנראה זה מה שככ סיקרן אותי. למצוא שם משהו....צבע....שיר....זכרונות. כלום.

ועכשיו אני פה. קריר מתחת לאדמה.קור מחלחל. אני אהיה פה עוד הרבה לצערי. לא מצאתי את הגלולה שמוחקת זמן. ואם הייתה, לא הייתי בולעת אותה.

שנה אחת. חייתי לראשונה ומתתי לראשונה. "אין שלם מלב שבור" עכשיו אני מבינה. זה מסע שלם. מחזורי. כזה שממנו יוצאים אחרים, חדשים. יהיה לי בלתי אפשרי לטפס חזרה לפני השטח. בינתיים אני כאן. 

לפני 9 שנים. 19 באפריל 2015 בשעה 23:05

פולי. אמור לי

אני פוליאמורית?

A   whole

D       day

H    a ppy

D        iva

נתת לי כפית דבש וג'וינט רפואי

60 דקות ואני רוקדת מולך בערום מלא

ניצלת אותי. זה היה נעים

העור שלי הרגיש כמו קטיפה 

3 שחטות חיזוק

 120 דקות. אני ממריאה עוד

מקום חדש. כחול

London grammer . "Hey now"

השיער שלי רך..הוא מחליק על הפנים של שנינו. נישקתי אותך לאט. נמסתי לתוך הפה שלך

הרטיבות החמה בין הרגלים שלי נוזלת על הירך הפנימית

השאר שלי ושלך. 

ראיתי את עצמי צועדת בתחפושת טווס נוצצת, איפור כבד ומגפי עור כחולים.

שם. צדתי את הנשמה שלך.ראיתי את העיניים שלך נדהמות 

הנשימות הקצובות שלך כשאתה נחלב בשתי ידי.

הסוף נצרב בתודעתי ולא אפרט אותו.

הכלוב הזה כבר פרוץ מדי.המנעול שלו שבור

נתתי לכם להכנס פנימה. להציץ. להאכיל ולאכול פירורים ממני

עכשיו. אני מוכנה לדבר האמיתי.

 

לפני 9 שנים. 4 באפריל 2015 בשעה 12:35
לפני 9 שנים. 7 בפברואר 2015 בשעה 9:06

נכנס.

הנה המבט שהתגעגעתי אליו כ"כ. עיניים שחורות נוצצות בטירוף.

חצי ילד. חצי גבר

התיק עוד על הגב שלו ואנחנו מתחבקים. לאט לאט נצמדים יותר ויותר עד שאין עוד אפשרות, כמו שני חלקיקים שחוקי הפיסיקה תמיד ינסו להופכם לאחד. הרגשתי את הלב שלו טס לתוך שלי.

אני מגששת ומצמידה את השפתיים הבוערות שלי לשלו, כעבור כמה שניות הגב שלי נדפק לנגד המקרר, החולצה הלבנה המכופתרת מתפלחת לחצי ורחש כפתורים שעפים לכל עבר במטבח, נשמע. טיק טיק טיק טיק...

הנשימה שלו והמבט שלו מעידים שהטירוף האופייני לו כ"כ, מתחיל לאחוז בו. בשתי ידיים הוא תופס בקצה קו התחרה העדין בחזיית השאנטל הלבנה, החדשה והיפהפיה שלי. מתחיל לנסות לקרוע אותה ונפלטת ממני צעקה "לא....בבקשה לא....לא..." 

הוא מביט בי במבט שאומר הכל. 

החזיה נקרעת לחצי ונופלת על הרצפה.

היינו נרגשים מדי. כעבור שעתיים התרפקנו אחד על השניה ערומים. הרגשתי דמעות מלוחות מתחילות לזלוג על הכתף שלו

הוא ליטף את השיער האדום שלי ושאל. המצאתי איזה קשקוש רגשני כשבעצם, היה זה רקוויאם לחזיית תחרה לבנה שכ"כ אהבתי....

 

לפני 9 שנים. 25 בנובמבר 2014 בשעה 6:18

חורף ירושלמי.הרוח שורקת בחריצי החלון שכביכול סגרתי. 

הסקתי את החדר שהמתין לי חמים עד שאצא מהמקלחת.

הוא עמד במטבח ובחש את תערובת הסחלב האינסטנט שקנינו בעיר העתיקה

התנגבתי וסימנתי לו שזה נראה מוכן ושיבוא אחרי לחדר

נשכבתי על גבי ופישקתי את הרגליים הבלתי נגמרות שלי.

"רעב?" שאלתי וחייכתי את החיוך הכי כובש שלי

הוא היסס. ידע את כוונתי אבל נתן לשפת הגוף לחדד.

התרוממתי ונטלתי את הפינג'ן מידו. הכף עוד הייתה בפנים וניכר שהתערובת הסמיכה הריחנית, מבעבעת עוד.

חפנתי כמות נאה בכף, עשיתי פווווווווו בנסיון לקרר מעט וזלפתי את הנוזל הרותח על הכוס המפושק.

אם שאלתם את עצמכם פעם, מה התחושה הכי מחרמנת בעולם, זו הייתה נותנת מענה הולם. חום שעוטף בבת אחת איבר מין משתוקק, במרקם מושלם ובריח קינמון חם. עם שריקת הרוח כפס קול, היה שם רגע מושלם שלא רציתי שיחלוף. ובדיוק שחשבתי שאין טוב מזה, הוא החל ללקק כמו כלב את הנוזל שהספיק להתנקז בתוך שני חורים חלקלקים שכאילו הזמינו אותו פנימה על מנת להתחמם. 

הלשון שלו הייתה דבוקה לרוחב השפתיים הורודות.הוא ליקק כמו כלב, בלשון רחבה שמנסה לספוג את הנוזלים שהתערובבו לטעם אחיד. אנחש לפי הזקפה הקשיחה, שהוא אהב את זה ואני יותר.

זה זכרון חורפי שצף בראשי בכל פעם שהשמיים מתקדרים.איזה כיף לי

 

לפני 10 שנים. 7 בנובמבר 2014 בשעה 17:17

עוד חמשיר כזה קליל

על הגיל והתרגיל

כשחגגתי 20 היה לי ברור,

אני מעדיפה שוקולד על וניל.

זה מוכיח עצמו שוב ושוב,

כשמוציא ממני יופי של צליל!

לפני 10 שנים. 4 בנובמבר 2014 בשעה 0:09

I surely am in f#$!@ing Disneyland!