המיניות שלנו משקפת רגע עמוק בתוכנו. התפוצצות האורגזמה בשיא כמו הרגע בו אנו כילדים הרגשנו לראשונה מה זה להרגיש. יש שעבורם אהבה מהולה בכאב ובשליטה נצרב להם כמו החוויה האולטימטיבית. זאת ששמורה בזיכרון הבסיסי של מערכת ההפעלה שלנו כאנשים. הטענה שהטעמים שאנחנו אוהבים. הריחות והצבעים הם טבועים בנו מילדות. איפה זה טבוע בנו. בגנים. לא. זה נרכש בתהליכי העברה ושחזור מהילדות. רגשות אוכל מיניות. הכל נוצר בילדות.
הקונפליקט הקיים מתעצם כשמגלים שאי אפשר באמת גם לרצות לחוות אהבה וכאב יחד רק במיטה או בסשן. זה זולג גם לחיים האמיתיים. שם אני לפחות ממש לא רוצה להיות נשלט אלא הכי שולט. דומיננטי מתוחכם ויעיל. חשבתי שזה לא מתנגש עם להיות נשלט פסיכי במיטה. אבל יש משהו בקווי האופי בחיים שכן מתנגש. אנחנו מאוד מורכבים מהמון ניגודים נכון. אבל צריך קו קוהרנטי כדי ליצר עמוד שדרה רגשי לוגי שמאפשר אישיות יציבה וחזקה לחיים.
לחוות כילד הורות עם דמויות נרקסיסטיות מכייל את דפוסי ההקשרות לכל החיים. בלי שהילד יבין בכך כי זה הכלוב הוירטואלי שהוא גדל בתוכו. לא מכיר משהו אחר. בטח לא בחוויות הגופניות. ומשחזר את הקשר הזה כל החיים עם בנות זוג וחברים. סדיסטים ופסיכופתים. מגנט של ריצוי ואמפתיה תוך כדי ויתור עצמי. כמו שנוצר במטרה למקסם סיכויי הישרדות אבולוציונית. תוך כדי הזדהות ושכפול מנגוני ההגנה של התוקף ושימוש בכך כמנגוני הגנה. בקיצור סלט של העברה שחזור וטראומה בין דורית. אבל כך בנויים משפחות. טעמים. מנהגים. אמונות. כמו טראומות. התעללות. וסתם הזייות.
ומצד שני זה כיף. מהנה. ובוונילי אין לי מוטיבציה גבוהה לחוות. אז לפעמים נשארים ביובש. זה תקופות טובות להתמקד בעצמי. להתפתח להיות הגרסה היותר טובה במערכת היחסים הבאה. לפעמים רוצים ולא מצליחים להשיג. כי זה כמו גל כזה. לרדת מהגלגל מוריד את הכושר. אבל עדיין קיימת הפנטזיה לסדר את הברגים בתודעה כך שאהנה מוונילית סטרייטית מונוגמית מיינסטריימית. כמו שאני נהנה עם אאוטסיידרית אקסטרימית בדסמית דומיננטית.