יום שני בערב. ארז כורע על ברכיו במרכז החדר החשוך-למחצה, עיניו מושפלות וידיו שלובות מאחורי גבו. ליבו דופק בחוזקה; הוא מרגיש את ההתרגשות והציפייה פועמים בעורקיו. מולו ניצבת דנה, שקטה אך שופעת נוכחות סמכותית. אור נרות מרצד בעדינות על קירות החדר ומטיל צללים רכים על דמותה. ארז יכול להבחין בקווי המתאר של דנה: לבושה במחוך עור שחור ובמגפיים גבוהים, שיערה האסוף מקנה לה הופעה מהודקת ומוקפדת.
עורו החשוף סומר קלות מן הצינה הקלה שבחדר. דנה אוחזת בידה שוט קצר שהיא מלטפת בו את ירכה בעדינות, יוצר שריקה חרישית בחדר השקט. בקולה הנמוך והיציב יש תערובת של רוך וסמכות. היא מתקרבת אל ארז, נעצרת במרחק נגיעה. אצבעותיה הארוכות מרימות את סנטרו בעדינות, מכריחות אותו להפנות מבט כלפיה. ארז מרים את עיניו בהכנעה, מביט בפניה של דנה. עיניה בורקות בשליטה ובדאגה כאחד, והוא מרגיש את עצמו נרעד מציפייה.
“מהי מילת הביטחון שלנו?” שואלת דנה ברוך אך בהחלטיות, קולה חודר את הדממה.
“מרסי,” לוחש ארז מיד, קולו רועד קלות מהמתח. המילה הזו מוכרת להם כל כך – והיא העוגן הבטוח שלהם. שניהם יודעים: אם משהו יהיה יותר מדי, אם הכאב יעלה על הגבולות, די באותה מילה לעצור הכל.
“טוב מאוד, ילד טוב,” היא מגיבה בלחישה מחויכת, מלטפת קלות את לחיו עם גב אצבעותיה. המגע הזה עדין אך גורם לארז לצמרמורת נעימה. “מוכן?” דנה שואלת, נימת קולה רכה אך מלאה בציפייה.
“כן, גבירתי. מוכן,” ארז עונה בקול נשימה כבדה, תחושת כניעה מתוקה מתפשטת בו. הרגע הזה – השניות שלפני הצלילה לתוך הסשן – תמיד מרגיש כמו עמידה על סף תהום של עונג וכאב גם יחד.
דנה מחייכת חיוך קטן, בזווית פיה מבזיק שביב של סיפוק. היא מניחה את קצה השוט מתחת לסנטרו של ארז, מלטפת איתו קלות את עורו. “יופי,” היא לוחשת, קולה הנמוך מצמרר בקרבתו, “בוא נתחיל…”
דנה נעה באיטיות סביב ארז הכורע, עקבי מגפיה נוקשים חרש על רצפת העץ. הוא שומע אותה מאחוריו, ואז חש בבד רכה המונחת על עיניו. דנה קושרת סרט שחור על עיניו של ארז, מהדקת את הקשר בדיוק במידה הנכונה. חשכת הבד עוטפת אותו, מנתקת אותו מחוש הראייה ומחדדת כל תחושה אחרת. ארז שואף אוויר בחדות כאשר הוא מרגיש את אצבעותיה של דנה מחליקות לתוך שערו, תופסות בו קלות מאחור. “עכשיו אתה שלי לחלוטין,” היא לוחשת באוזנו, וקולה הקרוב גורם לו להתכווץ בהתרגשות.
בזריזות מיומנת דנה כורכת חבל משי רך סביב פרקי ידיו של ארז, שהיו שלובות מאחורי גבו. החבל מתהדק, מגביל את תנועתו אך לא חותך בבשרו. ארז מותח קלות את ידיו מאחורי הגב, חש את חוסר האונים המתוק שמתחיל לחלחל. הוא קשור, עיניו מכוסות, כולו נתון לחסדיה. אש של ציפייה נדלקת בבטנו.
“אל תזוז,” מצווה דנה בשקט, וארז מהנהן כמעט בבלתי-נראה. היא מעבירה את קצה השוט לאורך עורפו וגבּו החשוף, גורמת לו להצטמרר. לפתע, בלי אזהרה, היא מניפה את השוט ומצליפה בו הצלפה ראשונה - קלה יחסית - על כתפו. צליל השריקה החדה של השוט מבתר את האוויר ואחריו טפיחה חדה על עורו. ארז נושך את שפתיו, נשיפה של הפתעה וכאב חומקת ממנו, אך הוא נשאר יציב.
“יופי,” לוחשת דנה מאחוריו, כמעט בגאווה. קצה השוט שלה ממשיך לטייל על גבו, ואז יורד להצלפה נוספת, הפעם חזקה מעט יותר. היא לוחשת, “עוד,” וארז שומע את המילה ונאחז בה, מרפה את שריריו כדי לקבל את המכה. הכאב מפלח, צורב אך נסבל, ואחריו מגיע גל חם של עונג ששוטף אותו. הוא גונח חרישית, תערובת של כאב והקלה.
דנה מחייכת לעצמה. היא מעלה את הקצב בהדרגה, מצליפה שוב ושוב בגבו ובישבנו של ארז בקצב מדוד. הצלפותיה אינן חזקות מדי בתחילה, רק מספיק כדי להסמיק את עורו, לחמם את גופו. בכל מכה ארז מרגיש את שריריו קופצים ואז נרפים, הכאב מתגלגל ומתערבב בהנאה מוזרה. בין הצלפה להצלפה הוא שומע את נשימתה של דנה, יציבה וממוקדת, ואת פעימות ליבו שלו, הולמות באוזניו.
לאחר מספר דקות, כשההצלפות הולכות ומתחזקות, ארז מרגיש את גבו בוער קלות. אנקותיו מתגברות עם כל חבטה עמוקה. דנה מבחינה ברעד העובר בגופו, ומחליטה לעצור לרגע. היא מתקרבת אליו מאחור, מניחה כף יד חמה ומנחמת על עורפו. “הכול בסדר, מתוק?” היא שואלת ברוך, קולה לפתע מלא בדאגה כנה.
ארז מתנשם בכבדות, גופו מזיע וראשו מסתחרר מעט מעוצמת התחושות. “כן… כן, גבירתי,” הוא מצליח לומר בין נשימה לנשימה, “בבקשה… אל תפסיקי…” המילים האחרונות יוצאות מפיו כמעט בתחינה. חיוך סמוי של שביעות רצון חולף על פניה של דנה. היא מלטפת באגודל את עורפו, מחווה קטנה של אישור. “ילד טוב,” היא לוחשת, לפני שהיא נסוגה צעד לאחור.
“קום, ארז,” מצווה דנה לפתע. הוא מהסס לרגע - רגליו רדומות מעט מהכריעה - אך נושא את עצמו לעמידה. הוא מתנדנד קלות, חסר ראייה וכבול, אך דנה אוחזת בזרועו לייצב אותו. “רגליים פסוקות,” היא מוסיפה בפקודה, טופחת ביד על פנים ירכו. ארז מציית מייד, מפסק את רגליו כדי להתייצב, מרגיש את הקרירות על מפשעתו החשופה. הוא מתנשף, מודע עד כאב לזִקפתו הנוקשה המזדקרת כעת לפניה של דנה ללא כיסוי.
דנה מתעכבת לרגע לסקור במבטה את גופו של ארז - הוא לא יכול לראות את זה, אבל הוא חש זאת כמעט פיזית, כאילו עיניה הן מגע נוסף. חיוך קטן עולה על שפתיה למראה ההבלטה של תשוקתו. “איזה ילד שובב,” היא מעירה בקול מתפנק-מוכיח, מניחה יד על חזהו של ארז. אצבעותיה מוצאות את פטמותיו ומצמידות אותן בפיתול עדין אך כואב, עד שארז נאנק. “כנראה שאמא צריכה ללמד אותך להתנהג, מה?” היא אומרת בלעג עדין, קולה קרוב לפניו.
המילה “אמא” גולשת מפיה כאילו הייתה תוארה בסצנה הזו, וארז מרגיש גל חום משפך בקיבתו למשמע הפנטזיה האסורה הזו. הוא גונח חלושות, פניו מאדימות מתערובת של מבוכה ותשוקה.
דנה צוחקת חרישית למשמע הגניחה, ומרפה מפטמותיו. ארז מתנשף, מרגיש את הדופק שלו בכל קצה עצב. הוא נאבק ברצון לנסות ולחכך את עצמו כדי לזכות במעט חיכוך משחרר, אך יודע שבלי רשות זה יגרור עונש. במקום זאת הוא עומד כנוע, זקפתו זועקת לתשומת לב וגופו דרוך. דנה מתרחקת ממנו לרגע, והוא שומע קול מתכת קליל ותחושת קרירות על פטמתו הימנית. לפני שהוא מספיק לעבד זאת, צריבה חדה מפלחת את חושיו - דנה מהדקת אטב או קליפס מתכתי על פטמתו. “אהה!” ארז פולט צעקה קטנה, גופו מנסה לסגת, אבל דנה מניחה מיד את ידה על חזהו לייצב אותו. “ששש…” היא מרגיעה, “עוד אחד.”
הוא מתכונן כמיטב יכולתו, וכעבור רגע מרגיש את הקליפס השני נאחז בפטמה השמאלית. כאב חד וממוקד פורח בחזהו. ארז מתנשף במהירות, ראשו נשמט לאחור בתגובת הצפה. הכאב דוקר, אבל אחרי כמה שניות הוא מתעדן לכדי פעימות עמומות שמשאירות אותו דרוך וער. “איך זה מרגיש, מותק?” שואלת דנה ברכות מפתיעה, אצבעותיה מלטפות את עורו סמוך למקום שבו הקליפסים נצמדים.
“כואב… כואב אבל טוב, גבירתי,” ארז מגיב בקול רועד, כמעט מתנצל. הוא עומד, חזהו מתרומם וצונח, וכל נשימה מזכירה לו את הלחץ על פטמותיו. העונג והכאב משתלבים למערבולת משכרת.
“אני שמחה,” לוחשת דנה, וקולה מלטף את אוזניו. לפתע הוא חש בקצות אצבעותיה גולשות במורד בטנו, מתקרבות למפשעתו. המגע שכל-כך ייחל לו גורם לו לעצום את עיניו בחוזקה מתחת לכיסוי ולהאנח. דנה כורעת כעת לפניו, ובידיה חפץ קר ומתכתי שאינו מזהה. היא מחליקה אותו בבסיס איברו הזקור. “יש לי משהו מיוחד בשבילך,” היא אומרת בחיוך שאפשר לשמוע בקולה. טבעת קטנה ומהודקת נסגרת סביב בסיס איברו, לופתת אותו במידה שמשאירה אותו קשה וזקור אך מונעת ממנו פריקה. ארז גונח בקול כשאצבעותיה של דנה נוגעות בו שם למטה ללא מחסום, גופו רועד ממגע ישיר שכל כך חסר לו עד עכשיו.
דנה נעמדת שוב באטיות, מותחת מעט את הזמן כדי לענות את ארז בהמתנה. הוא שומע רחש קליק אלקטרוני, ולפתע הטבעת סביב איברו מתחילה לרטוט. רעד עמוק ומתוק מתפשט ממפשעתו בכל גופו. “אההה…” ארז לא מצליח לעצור אנקה רמה כשהעונג מכה בו בגל. ברכיו כמעט כושלות, אך דנה מניחה יד תומכת על מותניו. “תראה אותך…” הוא שומע את קולה מעל רחש הדם באוזניו, “הסייבורג הקטן שלי. הגוף שלך מתוכנת להגיב ללחיצת כפתור שלי.” היא מגחכת קלות, ובתזמון עם מילותיה היא משנה את עוצמת הרטט בשלט שבידה.
ארז מתפתל בעונג עז. התחושה כמעט בלתי נסבלת - רטט עמוק מגרה את עומק איברו בעוד הפטמות הכואבות שלו שולחות פולסים חדים של כאב מתוק. ראשו נופל קדימה, והוא נאנק, “אלוהים…”. רגליו רועדות כשהוא נאבק לשמור על שיווי משקל ועל שפיות. דנה מצמידה את גופה מאחוריו, תומכת בו כשהוא רועד. הוא מרגיש את עורה ואת בד בגדיה נצמדים לגבו המיוזע. היא מקיפה ביד אחת את חזהו, נזהרת מהקליפסים, ובידה השנייה צמודה לבטנו התחתונה. הליטוף שלה מרגיע ומטריף אותו בו זמנית.
גל הרטט נחלש פתאום - דנה הנמיכה את העוצמה, משאירה אותו מתנשף ומתוסכל. הוא כמעט על סף פורקן, איברו פועם ודורש זאת, אבל הטבעת המרטטת כעת רק מגרה אותו קלות מבלי לאפשר שחרור. “אתה רוצה עוד?” היא לוחשת, שפתיה קרובות לאוזנו. ארז מיילל חלושות, “כן… בבקשה, גבירתי…”.
“עוד מה, בדיוק?” דנה מתגרה, נושפת נשיפה חמה על תנוך אוזנו. היא רוצה לשמוע אותו אומר את זה. ארז בולע רוק. “עוד רטט… עוד ממך… אני רוצה לגמור,” הוא מצליח לומר בקול שבור. הוא מרגיש את פניו בוערים מהודאה כל כך ישירה, אבל הוא אבוד מדי בתשוקה כדי להתבייש באמת.
דנה מהדקת את החיבוק סביבה עליו. “אסור לך לגמור עדיין,” היא לוחשת בנוקשות מזויפת, וקולה, עם זאת, רועד מעט מהתרגשותה שלה. “אני אחליט מתי.” היא מעבירה את לשונה לאורך צווארו של ארז, טעמו המלוח של זיעתו משכר את שניהם. ארז גונח בתסכול מהול בהערצה. כל גופו זועק בשלב זה - מהכאב בפטמותיו, דרך גבו עדיין צורב מההצלפות, ועד אש הלהט שבחלציו. הוא תלוי על קולה ומגעה, נמתח בין הרצון לענג אותה לבין הצורך הנואש שלו להשתחרר.
ידו של ארז אוחזת בחוזקה בכבל הדמיוני של השליטה שלה - הוא תלוי על כל תנועה וכל צליל שדנה מעניקה לו. דנה מחליטה שהרגע קרב. היא שולחת יד ומסירה בעדינות את כיסוי העיניים מעל פניו של ארז. לאחר זמן ממושך באפלה, עיניו ממצמצות לאור הנרות הרך. ראייתו מטושטשת, דמעות של מתח והתרגשות עומדות בזוויות עיניו. בהדרגה הוא מפקס את מבטו ורואה את פניה של דנה קרובות אליו. המבט שבעיניה מהפנט: שילוב של עוצמה, תשוקה ורוך עמוק. ארז מתנשם, מרגיש את ליבו מתפוצץ כמעט בחזהו.
“תסתכל עליי,” דנה דורשת ברוך, אוחזת בסנטרו של ארז ומרימה את פניו כלפי מעלה. הוא מקבע את עיניו עליה, מרגיש חשוף עד לגרעין נשמתו תחת מבטה הישיר. “תתחנן,” היא לוחשת, ובקולה יש צל של חיוך, “תתחנן לאמא שתיתן לך לגמור.”
ארז גועה בהתנשמות רועדת. המילים מכות בו בעוצמה; עדיין כרוע על ברכיו, ידיו כפותות מאחור, הוא מרגיש שאין לו כלל בושה כעת, רק צורך טהור. “בבקשה…” הוא מתחיל, קולו חנוק, “בבקשה, אמא… תני לי לגמור… אני מתחנן…” המילים מתפרקות מפיו, וכל מילה נקטעת בגניחה או יבבה. פניו ספוגות בתחינה כנה, וגופו רועד בציפייה דרוכה.
“ילד טוב,” דנה מחמיאה בקול נמוך ומצמרר. היא מניחה יד על עורפו, לוחצת אותו קלות קדימה לתנוחת כניעה מוחלטת. ביד השנייה היא מגבירה שוב את הרטט בין רגליו של ארז, הפעם בלי רחמים. “עכשיו!” היא מצווה בלחישה, “תגמור בשבילי.