ברית דם

יש משהו מאד מגרה בקריאת חומר ארוטי. בדיוק כמו לקרוא ספר טוב ולהרגיש כמו זבוב שמלווה את הסיפור, להריח את הריחות, לחוש את השטח, לצחוק כשמצחיק, לבכות כשעצוב וגם בסוף...להתגעגע לדמויות.
מגרה מאד לפתוח את דלת הקסמים הזו של עולם הדמיון.

יש גם משהו מאד מגרה ביכולת הורבלית שלנו. הרי זה ברור שאנשים שומעים רק את מה שהם מעוניינים לשמוע. ולחשוב שהמח שלנו כזה יצירתי, זה באמת אלוהי. לא משנה כמה ננסה לדייק במילים כדי לתאר דברים, המח הוא יצור עצמוני. זה יכול להיות סתם "לילה טוב" פשוט, אבל היכולת שלנו לבטא אותו בצורה מאד מכוונת, הופך את הלילה לטוב הרבה יותר. בכלל עניין השפה מרתק מאד, במיוחד כשהיא בחוצפה ומתריסה כנגד כל האליעזר בן יהודה שקיים עמוק בתוכנו. דיבור לבד יכול להביא לשיאים לא נתפסים, כשיודעים להשתמש בו נכון.

כתיבה היא יכולת הכי חשובה בעיני.
בכתיבה אפשר להעביר את המסרים בצורה המדוייקת ביותר. מתוך כל המוני המילים שניתן לכתוב, הייתי משתמש רק ברבע לצורך דיבור, בכתיבה יותר קשה להוסיף אנטונציה, שזה האלמנט המכריע לגבי הכוונה הכתובה. כל סוגי הכתיבה מגרים אותי מאד, גם כתיבה חושפנית, חודרנית וגם כתיבה מרפרפת שמשאירה הרבה דברים באזור הדמיון. שלא נדבר על משמעויות כפולות, שזה סוג של תחביב שלי:)

פעם רציתי להיות נעמי שמר...