דפי בוקר

אל תשאלו אותי איך הגענו לזה, אבל במסגרת הרפתקאות ההריון היא אמרה: ״וואי בייבי, זה פעם ראשונה שיהיה בתוכי זרע!״, כי מסתבר שמחר בבוקר אנחנו נוסעות לבלינסון להזריע אותה (אני לא יודעת אם המילה הזאת יותר ווטרינרית או בדסמית). תיקנתי אותה והזכרתי לה שלפני כמה שנים שכבה עם איזה ידיד שלה בלי קונדום, ולמרבה הגיחוך, פחדה שנכנסה להריון מה-precome או משו לפני שהוא גמר בחוץ. הסברתי לה שבתוך מה שהיא חששה להיכנס להריון ממנו טכנית יש זרע, ושתפסיק להתנהג כמו ילדה בת 12 שלא הקשיבה בשיעור חינוך מיני.

״ומה עם ההוא? הבחור של הזונה שלך?״ אני מזכירה לה שהיא יוצאת עם איזה זוג, למרות שבאמת תקופה שהם לא נפגשו, והיא אומרת שהוא היה עם קונדום ובכל מקרה הוא לא גמר כשהם הזדיינו אלא הוא גמר לזונה שלו בפה. ״היא לא הזונה שלו היא הזונה שלך,״ אני מתקנת אותה, ״ואת לא חייבת לתת לי את הפירוט המלא, גמר בחוץ זה מספיק.״ לא יודעת למה מפריע לי הדיבור המלוכלך הזה, אולי אני סתם מקנאה.

״זה עשה לך את זה?״ אני מפרה את הדממה בזמן שהיא חזרה להתעסק במה שהתעסקה בו.

״מאוד.״ היא עונה מבלי להרים את הראש מהאייפד.

״מעניין…״ אני מתרשמת בקול.

״הייתי שמחה לראות גם מישהו גומר לך בפה.״ הו שלום. אני מתעוררת.

״מישהו ספציפי?״ אני מחייכת בשובבות.

״לא, מי שבא לך…״ היא ממשיכה להרהר בקול רם. ״כל עוד זה לא מישהו שאני שונאת.״

״ובכן זה פוסל את כל המועמדים שאי פעם הרשיתי להם לגמור לי בפה.״

בראשי אני חושבת על מועמד אחד… אבל אני לא רוצה להגיד לה, אז השיחה מתגלגלת מעצמה סביב הגברים שגמרו לי בפה במהלך חיי ועל פוטנציאלים לחידוש עתידי. אני מזכירה לה שוב את מה שכבר עלה לאחרונה ביננו, שאני לא מזדיינת עם אפאחד/ת אחר/ת בעיקר כדי שהיא לא תפגע, והיא פתאום מרגישה מאוד מודעת לכך שלמרות שהקשר הזה נפתח כבר בשנת 2022, יצא ששכבתי רק עם גבר אחד מאז, יזיז-לשעבר שהחלטתי לקחת איתי לאירוע ההשקה של פתיחת הזוגיות. בעקבות הפעם הראשונה והיחידה הזאת היא שקעה באיזו סאגת קנאה מדוכאת, ולא משנה מה עשיתי לא הצלחתי לפצות על כמה שהכאבתי לה.

הכאב הזה הלך איתנו חודשים, ואני הרגשתי את האשמה הולכת איתי לכל מקום, שוקעת בתוכי עד לעצמות, עד שלא יכולתי יותר להתרחק ממנה, פיזית. הכאב הזה ביסס כלל ברור שהיה גם ככה ברשימת הכללים שהוגדרו מראש לקשר הפתוח: אקסים/ות הם מחוץ לתמונה. אמנם מייקל (היזיז) לא היה אקס פרופר, אבל הוא היה יזיז שהזדיינתי איתו באופן די רציף לאורך הרבה שנים, ולטענתה של שרון מכאן הגיע הכאב העז, ואם אהיה עם מישהו ללא עבר משותף היא לא תגיב באותו אופן.

הבעיה הייתה שאם אין לי עם מישהו עבר משותף, הסיכוי שארצה בכלל להתקרב אליו, שלא לדבר על זה שיגמור לי בפה, די קלוש. אחרי מייקל היו עוד כמה דייטים פה ושם, ואפילו פלירטוט שובב והדדי עם חמודי אחד שאספתי מאיזו מסיבה וניסה להצטרף אלינו, אבל מה שלא עשיתי, לא הצלחתי למצוא מועמד ראוי, ואולי, בתכלס, גם לא כ״כ רציתי לחפש. אני דינוזאורית בתחפושת, אז עוד לפני שהכנסתי את שרון לסצינה ולפני שחזרתי לכתוב כאן כבר הסתובבתי בקהילה, ראיתי, חוויתי ועשיתי מספיק כדי לדעת שההסתברות של למצוא מועמד שיענה על כל הקריטריונים לא גבוהה מספיק כדי שאשקיע בזה אנרגיה.

ובכלל, לא רציתי להשקיע בזה אנרגיה, רציתי להשקיע את האנרגיה בה ובנו ובמשפחה שלנו. נכון, לעתים קרובות מצאתי את עצמי תוססת מחרמנות מודחקת, מחכה לה מורעבת במהלכה של עוד תקופת ריחוק-מיני, כי מה לעשות שסנכרון זוגי לא עובד ככה? ברגעים האלו הייתי מנסה לפתוח לרגע את האפשרות לשלוח לי כאן הודעות, או אולי אפילו קופצת לאיזה מאנצ׳ או מפלרטטת עם איזה בחור/ה במסיבה. לעתים זה הגיע לאיזה קפה הכרות, אבל אף אחד לא עניין אותי מספיק כדי לעשות עם זה משהו. בסופו של דבר לראות פורנו ולעשות ביד כדי להצליח להירדם נראה לי עדיף מלהיכנס לאינטימיות עם אדם חדש, במיוחד שבבית יש לי כבר בסך הכל את כל מה שאני צריכה, גם אם לא באינטנסיביות שהייתי רוצה.

עם הזמן כשהיא יצאה לדייטים עם הזוג שלה, מצאתי את עצמי בדייטים מדומים עם אקס שלי - אורן, שמי שעוקב פה אולי זוכר שאני לא כ״כ זוכרת אותו, ומי שלא… עזבו, זה סיפור ארוך. במצב הנוכחי אורן בזוגיות מהממת (ופתוחה) משלו, ואנחנו עברנו טרנספורמציה כמעט מלאה לידידים. את ההרגלים הבדסמיים ההדדיים שלנו שלנו השארנו בעבר, אולי חוץ מזה שהוא קורא לי ״כלבה״ או טופח על הישבן מידי פעם. בהתחלה זה היה לי קל, כי בתכלס לא זכרתי אותו ואותנו היטב, וגם אם כן יצא לנו לשוחח על הסקס המשובח שהיה לנו בעבר, זה אף פעם לא היה עיקר המפגש. תמיד היה כיף איתו, והוא באמת היה דייט מוצלח בהרבה מרוב האידיוטים שבאו או לא באו לאסוף אותי למסעדה בחיי. היה לי נוח לפגוש אותו כשהיא בדייט עם הזונה שלה, כי ככה הרגשתי שאני גם קצת הזונה שלו, ובכל זאת לא הייתי צריכה לעבור שום גבול בשביל זה או חלילה להכיר אדם חדש. מאז ומתמיד העדפתי למחזר מאהב/ת מהעבר על פני להכיר מישהו/י חדש/ה, כי לא תמיד התחשק לי להכיר, פשוט התחשק לי להינות עם מישהו/י שכבר מכיר/ה אותי. אני לא בטוחה אם זה עובר מובן… אני לא בטוחה אם זה משנה.

אבל אז, כמו בכל סיפור טוב של חזרה לקשר עם האקס, התחילו להתעורר בעיות.

הבעיה הראשונה והידידותית ביותר למשתמש הייתה שככל שיצאתי איתו ליותר ״דייטים מדומים״ בזמן שאשתי מסתכלת בזונה שלה בולעת זרע, גם אני התחלתי לחשוב מחשבות מלוכלות על בליעות ועל זרע. הבעיה השנייה והקצת יותר חמורה הייתה שהמחשבות האלו לא נבעו נטו מחרמנות או שעמום או משיכה או געגוע או כי רציתי שיעשה לי מה שעשה לי פעם. לא. הבעיה השנייה הייתה שהתחלתי לחשוב את המחשבות האלה כי לג׳יט נהניתי איתו בדייטים-לא-דייטים שלנו, הוא פשוט מצא חן בעיני.

כשאת מתקרבת לאדם שכבר היה קרוב אלייך בעבר, בד״כ יש תהליך מקוצר, אבל כשאת לא זוכרת את הקרבה שהייתה לך איתו, המצב קצת משובש, וייתכן שזה מה שאני חווה עכשיו. כמובן שאני והוא דיברנו על זה, כי אתם יודעים איך אני, למה לשמור בבטן כשאפשר לאכול ת׳ראש? ואפילו עם שרון היה ניסיון לדבר על זה, ואפילו ניסיון מוצלח באופן יחסי - בסופו של דבר היא פסקה שאם הוא יבקש ממנה, היא תאשר את האיחוד. וכאן מגיעה הבעיה השלישית והרצינית מכולן: גם אם היא הייתה נותנת לי אישור ואת ברכתה ואומרת לי ללכת על זה, ואפילו אם באמצעות קצת שיתוף פעולה היינו יכולים להגיע להגשמת הפנטזיה שלה לראות מישהו גומר לי בפה -

גם אז לא הייתי עושה את זה.

כי אני לא חושבת שאני מסוגלת שוב לעבור איתה תקופה כ״כ קוצנית, כ״כ רגישה, כ״כ כאובה, ולדעת שאני זאת שעשיתי את זה. אני אוהבת אותה יותר מידי, אני לא רוצה שיכאב לה, אז שאני אעשה משהו שיגרום לזה במכוון? נראה לי קצת מטורלל. ובעיקר, נראה לי שזה לא יהיה שווה את זה.

- - -

פעם, כשהיינו קטנים ב-2013, לאנה דל ריי רק פרצה עם האלבום הזה והיינו מזדיינים לצליליו שעות. היו לנו הרבה שירים אבל בראש שלי זה היה השיר שלנו, כי תמיד ידעתי שזה זמני, כי הוא היה נשוי ואני הייתי ילדה בת עשרים ומשו שתכננה למות. תמיד ידעתי שזה זמני, אז באיזה קטע אני עושה אצלו קפה בשישי בצהריים, וצריכה לשבת לידו על הספה במקום לידו על הרצפה?

זמני בתחת שלי.

כל השרירים שלי תפוסים. זה מהסשן של אתמול? אולי מהסשן של שלשום? אולי מהסשן השני של שלשום? אני מנסה להיזכר… בסך הכל היא נזהרת עליי בשל מכאוביי הקיימים מכבר, והיא לא קיפלה אותי הרבה. קצת על שש, קצת על הברכיים, קצת על הבטן, קצת על הגב, פרושה על המיטה, ידיים קשורות מאחור, רגליים פתוחות לצדדים בברכיים מקופלות. מה אני אגיד לכם, אשתי שמעה את זעקותיי, ולקחה אותן ברצינות תהומית. איזה כיף לי.

אתמול בערב, אחרי 48 שעות רוויות מין כוחני ומלוכלך, היא נתנה בי מבט, קטן, קצר. לפעמים זה כל מה שצריך, הא? החזרתי לה במבט דומה, אבל אז גם שאלתי, כי אני אוהבת שברורים איתי, והיא אמרה לי להתפשט ולחכות לה בחדר. מתחתי קצת את הזמן כי בדיוק מזגתי תה עם נענע מהגינה שעוד לא שתלתי, ורציתי ממש שאכט רגע לפני, שאולי במחשבה לאחור לא היה רעיון טוב אבל אולי גם כן, כי בתכלס אני לא יודעת כמה השיט הזה עדיין עושה משהו בנקודה חסרת-קולטנים זו.

״מה התוכניות?״ החלטתי לתחקר אותה קצת על הבאות בזמן שעישנתי.

״לדחוף לך זין לפה.״

בתגובה רק נשכתי את השפתיים בחיוך והרגשתי כמו דמות פתטית מאיזה רומן רומנטי שחברותיי קוראות ואני מקטלגת כספרות טראשית. סיימתי את השאכט שלי, כי לפחות אני לא סאחית כמו ״הבחורות המעצבנות האלה״ שניסיתי פעם לקרוא, והלכתי לחכות לאשתי במיטה כמו האישה החזקה והעצמאית שאני.

כשהגיעה לחדר התנור והסדין החשמלי כבר עבדו ואני הייתי מתחת לשמיכה.

״נעים לך?״ היא שאלה, ולי לקח יותר מידי זמן לענות, כי באמת הייתי צריכה לחשוב על זה. לפעמים נראה לי שאנשים שואלים דברים כאלה בלי שום כוונה שהצד השני יחשוב על זה, וכמובן שזה מה שחשבתי באותו רגע. אחרי זה ניסיתי לחשוב אם נעים לי או לא, וחשבתי שקצת חמים לי והגוף שלי כ״כ רגוע ואני לא בטוחה איך להתמסר לכל העניין הזה שירביצו לי עכשיו והשרירים שלי יתכווצו אבל גם לא רציתי לומר לה את זה כי ברוב שעות היום אני כ״כ מפנטזת על הרגעים האלו שאין מצב שאעצור את זה באמצע. בטח לא בהתחלה!

ואל תבינו לא נכון, זה לא בקטע של ״לזרום איתה אפילו שלא בא לי״, אלא בקטע של לזרום איתה כי לרוב בא לי ובתכלס בגלל זה זה נקרא הזרמה, לא? מן הסתם שתי בחורות בשנות ה30-40 לחייהן מתקשות בתחום ההזרמה מהספה מוקפת הרדיאטורים בפיג׳מות בינואר ללהתפשט ולהיות סקסיות לפתע בסוף היום באמצע השבוע אחרי עבודה לימודים סידורים רופאים ובירוקרטיות. אין שומדבר סקסי ביומיום, אז צריך להתמסר לרגע, חשבתי לעצמי, ואם לא בא לי אני תמיד יודעת לעצור.

בסוף רצף המחשבות הזה שלקח אולי עשירית השנייה עניתי ״כן״, שנעים לי, והיא התפשטה ונכנסה איתי למיטה לתוך השמיכה ונשכבה מעליי.

״לך נעים?״ שאלתי אותה, כמו מתוך הכרח, רק כדי למלא את הדממה האינטימית שלה שוכבת מעליי ערומה.

״מאוד. איך לא יהיה לי נעים כשכל זה נמצא מתחתיי?״ היא העבירה יד על צדי מהלחי, דרך השד הימני, צלעות, פופיק, מפשעה. כשהגיעה לשם התעכבה רגע כדי לפסק את רגליי ולפנות שם מקום. ״תלכי קצת לכיוון ההוא״, היא מכוונת אותי לפנות מקור בראש המיטה, ואני ישר מקווה, הלוואי הלוואי הלוואי ואוכל לטעום ממנה קצת… ואז חושבת מתי אלו נהיו חיי, ושבד״כ אני בכלל לא אוהבת לטעום אף אחד/ת.

היא העבירה רגל מעל והתיישבה כשפניה כלפי והכוס שלה על השפתיים שלי. תחילה התנפלתי, רעבה, ואז התחלתי לרסן את עצמי, נזכרת בתכלס איך אמורים לרדת לבחורות, כי מה לעשות זין בפה וכוס בפה אלו שתי סיטואציות שונות שדורשות טכניקות שונות לחלוטין, גם אם אני מורעבת לשתיהן באותה מידה. ליקקתי לאט, מרפרפת, הולכת לצדדים. נישקתי את צדי המפשעות שלה, נשמתי עליהן בעדינות, תפסתי את הישבן שלה בידיי  ומשכתי עצמי פנימה יותר לתוכה. היא רכבה עליי כך קצת ואז קמה, אמרה לי לשים ידיים מאחורי הגב, קשרה אותן שם והחזירה אותי. תהיתי אם אצליח להסתדר ככה עם הידיים מאחורי הגב, תמיד איכשהו אני מסתבכת עם השיער על הפרצוף או משהו, אבל לא היה נראה שזה מעניין אותה.

לאחר הנחת החבלים, כאילו כדי להקשות, הפעם היא ישבה עליי הפוך.

״בואי ננסה משהו״ אמרה, כאילו לעצמה, ואני קצת לא ידעתי מאיפה ללקק ואיך, כי הגישה הייתה קשה יותר ככה, אבל ידעתי שאני לא יכולה להפסיק, וניסיתי להגיע, ודווקא הזווית ההפוכה הייתה טובה יותר מבחינת הקולות שיצאו ממנה בתגובה. שם, למטה, מתחתיה, כשהישבן שלה מולי בשתי גבעות מושלמות , יכולתי להישאר שעות, או לפחות עד ששבעה מהתנוחה הנוכחית.

כמה דקות אח״כ, אני עדיין על הגב והיא היא כבר עם הקיין בין רגליי מסבירה לי כמה חלש היא מכה כדי להכאיב כ״כ חזק. היא מקישה עליי בקיין עם ידה השמאלית, כמדגימה. הכאב לא גדול נורא, הוא עולה בחדות ויורד, כמו כווייה מקומקום שהספקת להניח מתחת למים קרים עוד לפני שבאמת התרחשה. היא מרימה את הקיין ביד אחת, אוחזת את הקצה שלו בשנייה ומקישה על עצמה, כבולמת אותו על ידה לפני שיספיק להגיע לפנים ירכיי. אני מוצאת את עצמי תוהה אם היא רוצה להכאיב לי, או אם היא עושה את זה כי אני רוצה. היא אוהבת לבהות ואני אוהבת להפליג במחשבות בזמן שהיא בוהה, ולפעמים אני גם חושבת שהיא קצת איטית מידי בשבילי, אבל אז היא מפליקה בפנים ירכיי בשתי ידיה בשני הצדדים במקביל ואני מתעוררת מהנדידה. הישבן שלי מתכווץ כלפי מעלה, הרגליים קצת נסגרות. היא נותנת בי מבט קצר וחמור, ״תפתחי רגליים״ אמרה בקול נמוך וחזק. אני מצייתת מהר. אין לנו הרבה חוקים, אז אני משתדלת להקשיב למעטים שנתנו לי להאחז בהם.

הישבן שלי נרפה שוב, מונמך בחזרה אל המזרן ואז היא מפליקה שוב. שמאל, ימין, שמאל קצת יותר חזק, ימין קצת יותר חזק… אני מתחילה לחוש צריבה שנשארת, פתאום הכווייה לא נכבית תחת המים הקרים בכזאת מהירות. היא מצמידה את הקיין לאורך פנים הירך הימנית שלי, שכבר נהייתה רגישה למגע בשלב הזה, מצמידה אותו חזק לעורי ואז גוררת לאורכו, מכיוון הברך שלי פנימה, פורטת על גבי שכבת הרגישות שהותירה במכותיה הקודמות, העדינות כביכול, שבהתחלה עוד לעגתי להן. היא מחייכת לעצמה בסיפוק לאור המבט מסגיר-הכאב שלי, ואז ממשיכה לגלגל את הקיין פנימה ומניחה אותו על שפתי הימנית. אני נחרדת מהמחשבה. היא מרימה אותו, רק כמה ס״מ, נשימתי נעתקת, מבט של אימה משודר מהעיניים שלי. דיברנו על הצלפות בכוס, וגם עשינו פה ושם, אבל מעולם לא עם קיין…

אני רוצה, אבל…

אני רוצה, אבל?

אני רוצה בכלל?

כולי כאבים באגן גם ככה, מה אני צריכה את זה. זה לא רעיון טוב. זה גם לא רעיון רע… תוך כדי מלחמת הרעיונות בראש שלי היא מורידה את המקל חזרה על החלק החיצוני של שפתי הימנית, בעדינות יחסית. אין כאב, אבל השרירים שם כ״כ מכווצים שרק כשאני מרפה אותם בהקלה של התחמקות מהמכה אני מבינה שהיא מכאיבה לי גם בלי באמת לפגוע. אני תוהה אם היא יודעת, אם היא מתענגת על תחושת האיום הזאת. אני תוהה אם אני מתענגת על תחושת האיום הזאת

או שאולי הייתי מעדיפה שיחטיפו לי באמת. היא מגלגלת את הקיין הלאה למרכז הגוף שלי, קו ישר מכף ידה, דרך הכוס שלי לטבור שלי. תחושת האיום חוזרת, אני שוב בסכנה, ואני מטפטפת… אלו הרגעים היחידים בהם היא זוכה לתשומת הלב המלאה שלי והיא נהנית מכל רגע.

כשסיימנו שמתי את הפלייליסט של השירים שלנו ושמענו את דמיאן רייס, ואמרתי לה שהשיר הזה בדסמי רצח והיא אמרה לי ״מה??״ ואמרתי לה ״בייבי, לפעמים את כזאת ג׳וניורית, שאת בכלל לא יודעת שהשירים שהקדשת לי ב-2009 במחשבה שזה שיר פרידה תמים הם בעצם שירים על מערכת יחסים בדסמית.״ ואז שלחתי אותה לקרוא את הליריקס. היא שאלה אותי אם הייתי בדסמית גם ב-2009 ואמרתי לה שבנקודה הזו הייתי בצד השולט בכל מיני אירועים קינקיים-לייט סטייל מופע הקולנוע של רוקי ומסיבות האפטר שעקבו לו בווילות רנדומליות ברמת השרון.

אני הייתי בדסמית תמיד, בייבי. זו רק את שחדשה.

שרון שואלת אותי למי אנחנו מקשיבות ואני עונה. אני לא יודעת אם היא רוסיה, או אם היא אדמונית. אני אפילו לא יודעת אם מדובר בלהקה או בזמרת. אפל מיוזיק שם לי שיר שלה במקרה והדהד בתוכי את 2014, מטושטשת ככל שתהיה. הימים האחרונים סבבו הרבה סביב רכבים, וחשבתי על כל אלו שהיו לי. נזכרתי בהוא שקיבלתי מהעבודה, ובהוא שנכנסתי איתו בקיר כי איבדתי הכרה בדרך לבאר שבע. בכלל לא ברור לי איך אני עדיין בחיים. כשאני שמה שירים מפעם, אני מצליחה להיזכר. ואולי ככה, בעצם, אני עדיין בחיים.

סוף השבוע הגיע ואיתו מעין דממה מעיקה של סוף יום שהוא גם היום האחרון, כשאת יודעת שמחר ומחרתיים יש לך עוד מטלות, והשבוע לא באמת הסתיים. אנחנו יושבות על הספה בשתיקה ומאזינות לאומנית האנונימית הנ״ל. היא לא מכירה אותה, היא מזמנים אחרים. כשהכרתי אותה שרון כבר הייתה אי שם באירופה, מאוהבת ומתגוררת עם אחרת. בשבילה אני בכלל פרק ב׳. בשבילי היא ההתחלה, האמצע והסוף.

היא פשוט לא יודעת את זה.

לפעמים אני לא מסכימה להושיב את עצמי לכתוב. אני עוברת בראשי על המילים שוב ושוב, בלולאה אינסופית, הלולאה שהיא מחזור החיים הביולוגי של תאי המוח שלי, והדרך היחידה לשבור אותה - היא לשבת, להתמקד, ולירות. כי עד שלא תירי אותו, שומדבר אחר לא יצא גם. הדרך החוצה לא תתפנה, ואת תיוותרי תקועה, מבעבעת בתחמושת הקרה של עצמך.

אבל אני לא רוצה לכתוב, על מה שעומד לי בקנה. אני לא רוצה, כי אני לא מסכימה שהוא יהיה חלק משמעותי ממני, מהחיים שלי, ממי שאני היום. ברגע שאני כותבת משהו זה עושה אותו אמיתי בהרבה מאיזו מחשבה, אבל אם אני לא כותבת כלום… אפילו לא הוגה את המילים בקול, זה פשוט דועך ונעלם. הידעתם שזיכרון אפיזודי עובר הטמעה הדרגתית במוחנו עד שהוא הופך לזיכרון סמנטי? במקום לזכור את הפגישה הראשונה אתם זוכרים רק את השם, אולי את המקום. אני לא זוכרת שפגשתי… אני יודעת ש.

אבל אם את כותבת את זה - את זוכרת את זה, וגם החלק הזה כבר הוכח מחקרית. אתם חושבים שזה במקרה, שהבחורה שסיכמה את החומר כל השנה לכולם גם קיבלה 100? אבל אנחנו לא פה לדון בסוגי עיבוד מידע שונים, למרות הכותרת של הספר. אנחנו פה לדון במה שאני לא מוכנה לדון בו, במה שאני לא מוכנה לתת לו מקום.

חברה מהסטודיו ייעצה לי שכשאני לא מצליחה לכתוב אשב לקרוא קצת, וכך עשיתי, ומצאתי את עצמי נזרקת לתוך זירת הימנעות אחרת, בלי ששמתי לב. את הספר ׳שירת הסירנה׳ מאת עירית לינור התחלתי לקרוא כבר לפני כמה חודשים, ונדבקתי אליו ברגע. הספר מתאר את חייה של תל-אביבית מופרעת אי שם בניינטיז לפני ובמהלך מלחמת המפרץ, ומה אגיד לכם? מעבר לזה שהיא מבריקה (וכולם יודעים שהיא מבריקה, אני פשוט איחרתי למסיבה) - היא עדיין רלוונטית. ההיסטריה, החניות הפנויות, השמועות, מערכות היחסים שלפתע נשלטות ע״י הטרור שמוטח מן השמיים… הספר הזה כרסם לי בנשמה, ובאמצע שלו, בדיוק ברגע הדרמטי - עצרתי הכל והנחתי אותו בצד.

לפעמים זה קורה לי עם ספרים, אני לא יכולה להמשיך, אני נתקעת, מנסה שוב ושוב להחזיק אותו מול עיני אך לא מצליחה לתת למילים לסחוף אותי. ואז כשאני חוזרת אליו סופסוף, אחרי מספר חודשים, אני מבינה למה נתקעתי - כי החלק הבא? ההמשך שממנו התחמקתי עד כה? הוא בדיוק מה שהייתי צריכה לשמוע - אבל באותו הרגע, לא כמה חודשים לפני, כשהנחתי את הספר בצד.

כשאמרתי שמילים הן החברות הטובות ביותר שאי-פעם היו לי, אפילו לא התכוונתי לנחמה שהן נותנות, לאסקפיזם הנעים או להזדהות. המילים… הן מנחות אותי, אפילו בלי שאני יודעת. אני והן מתקשרות באינטואיציה גמורה, סוג של כישוף, לעתים. אז הנה, המשכתי את הספר, והבנתי בדיוק מה לא רציתי לקרוא.

כי זה בדיוק מה

שתקוע לי בקנה

ואני לא מוכנה לירות.

“I give my gun away when it’s loaded”

“If you don’t shoot it, how am I supposed to hold it?”

לפעמים הרקע זורק עליי שיר שמצית פתיל של זיכרון, ואם אני עוקבת אחריו ונותנת לו מספיק חמצן הוא נשרף בקפידה עד הדינמיט שמפיל פיסת קיר כזאת או אחרת בראשי.

פעם הוא הקדיש לי או שלח לי או משהו באיזושהי קונסטילציה לי את השיר הזה. וזהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכרת. אומרים שמוזיקה מייצרת זכרונות חזקים במיוחד, ואני מכירה את זה, אני שומעת את קולותיהן המיוסרים של טורי, סוזאן ואיימי מלוות אותי במורבידיות אפלולית וסקרנית אל עבר כל מה שאני איכשהו עוד מצליחה לאחוז בזכרוני באיזשהו שמץ של ביטחון. אבל השיר הזה… הוא זר לי. הוא אחר לי.

כמה הוא דאג לי פעם.

כמה באמת?

בדייט-לא-דייט האחרון שלנו התוודיתי שמעולם לא האמנתי לזה, לדאגה הזאת, והוא הופתע. ובצדק, כי יש לנו וותק, בכל זאת לא רומן קליל במשרד. אבל אולי זה לא נכון, אולי האמנתי לזה ושכחתי. אולי קראתי שוב ושוב התכתבויות קרות וקטעי בלוג ספוגים זיעה וגעגוע. את ריח הזיעה שלו אני גם זוכרת, מטפטפת עליי כשאני מקופלת מתחתיו באיזו תנוחה לא טבעית, שרק נערת גומי שרוקדת על עמודים יכולה לגייס. זה הגעיל אותי, אבל הכי הגעיל אותי, שלא רציתי לעולם שיפסיק לטפטף עליי.

כמה הוא דאג לי פעם.

ואולי הוא צדק, ואולי יציאת חירום צדקו, כי הנה, בסוף זה עבר.

בערך.

היום הייתי איתה בתקווה, בשוק, בסנדלר, בקפה, במעדנייה. חיפשתי עלי גפן, ומצאתי, וזה היה הסוג שהוא היה מביא לי מידי פעם בשבתות כשהיה מגיע, לפעמים לקפה, לפעמים לזיון, לפעמים סתם להאכיל אותי. רציתי לספר לה אבל לא רציתי לספר לה כי לא רציתי להעלות אותו בפניה, ואני אפילו לא זוכרת מה בחרתי, רק זוכרת שחשבתי על עלי גפן ושוקולד בצורת פילים ויינות אדומים ושפעם אחת לא כזה מזמן התקשרתי אליו ביום שישי בצהריים שמשום מה היא לא הייתה זמינה בו. לא היינו בכזה קשר רציף אז אבל בדיוק שוחררתי מהאשפוז הפסיכיאטרי בשיבא וביקשתי שיבוא לאסוף אותי למרות שידעתי שיש לו בת זוג וילדים וחיים משלו, בטח בשישי בצהריים, אבל איכשהו היה לי ברור שהוא יבוא אם יהיה לו ברור שאני צריכה אותו. והוא בא.

כמה הוא דואג לי.

קטע.

Say you were split, you were split in fragments

And none of the pieces would talk to you

Wouldn't you want to be who you had been

Well baby I want that too

דיכאון מאז׳ורי עמיד. מה זה בכלל אומר. זה כמו חלב עמיד? כי גם לו יש תוקף. לכל דבר יש תוקף. התחלה וסוף, יום הולדת ויום מותו. הסאגה הנוכחית נוטה להיות פחות היסטרית מהסאגות החמורות של העבר, ובכל זאת מדובר באישה נשואה, בוגרת ויציבה כלכלית ולא בנערה אבודה שמתגלגלת בין הוסטלים לחסרי בית לבין מחלקות בשלוותה.

So better take the keys and drive forever

Staying won't put these futures back together

All the perfect drugs and superheros

Wouldn't be enough to bring me up to zero

פעם, כשהייתי שוקעת, הייתי הולכת. רחוק. הייתי נעלמת לבחור/ה התורנ/ית, גם אם היה מדובר במערכת יחסים של ממש, משליכה הצידה את כל החברים, מוחקת את הרשתות החברתיות, ושוקעת. עם הזמן, הם הבינו את הטריק, והתחילו להישאר.

Baby, I bet you've been more than patience

Saying it's not a catastrophe

But I'm not the girl you once put your faith in

Just someone who looks like me

אבל על מה כל הדרמה? אנחנו אחרי הכל במאה העשרים ואחת. תרופות, רבותיי, תרופות. פרק ארבע בפסיכולוגיה פיזיולוגית מלמד אותנו הרבה על פסיכופרמקולוגיה, ומלמד אותי הרבה על העבר שלי. אחרי עשרות שילובים של מאות כדורים, אשפוזים ונסיונות אובדניים, הגיעה הקביעה: טיפולי חשמל. תופעות הלוואי העיקריות, ככה אמרו לי, הן כאבי ראש ואובדן זיכרון זמני. מה כבר יכול להשתבש?

So get out while you can

Get out while you can

Baby I'm pouring quick sand

And sinking is all I have planned

So better just go

זו הייתה הפעם האחרונה שאמרתי להם שלום.

אחרי זה כבר שכחתי את רובם.

All the king's horses and all the king's men

Couldn't put baby together again

וזה לא היה זמני.

״יושבת עם אמא, אחת על אחת

חושבת קדימה, ועל מה שהיה״

יום שלישי, ארוחת צהריים, שופינג קליל בקניון, מייקאפ, ג׳קט, זוג נעליים, מתנה. כמה רציתי לומר לה - ״מחר שואבים לי ביציות״, אבל כל מה שהצלחתי זה לקשקש על שטויות ולשאול אותה על האחים שלי. בסוף, בדרך לאוטו, היא הציעה לי לקנות קיה פיקנטו, כי פעם קיבלתי כזה רכב מהעבודה ואמרתי לה שאנחנו עכשיו מחפשות. בקושי הצלחתי למלמל שאני צריכה רכב עם מקום לעגלה.

אני מנסה לחזור אחורה 20 שנה, לשמוע שוב את המילים האלה: ״תצאי לי מהבית״, לשמוע שוב את הלב שלי נשבר בקרבי, בפעם הראשונה מיני רבות. ואולי הפעם הראשונה הזו הכתיבה הכל, ואולי מאז אני לא מצליחה למצוא לי בית, להרגיש רצויה באמת, לאחוז בטלפון ולכתוב הודעת טקסט לחבר/ה בלי למחוק.

סלחתי לה מזמן, אבל זה לא אומר שלא כואב לי לפעמים, להיזכר. ואולי… אולי זה לא עניין של לסלוח, כמו פשוט עניין של להתקדם. המטפל שלי מחמיר איתה - הוא נותן לי להיות רכה מספיק כלפיה רק תוך כדי שהוא מזכיר לי שהייתה לה יותר אחריות בסיטואציה מאשר לי. ״הייתי רוצה שיסלחו לי, אם אני הייתי טועה ככה…״ אני ממלמלת מתחת לאף, כשעתיים אחרי שקיבלתי דיווח על שבעה עוברים קפואים.

בשישי בערב כשאשתי אצל אמא שלה, ואמא שלי כנראה מתפללת אחרי הדלקת נרות, וג׳יין בורדו ברקע, אני לא מצליחה לעצור את הדמעות. אני לא חושבת שאני מנסה. ואולי זה הורמונים, הדיכאון שאחרי שאיבת ביציות, is that a thing? ואולי זה PMS על סטירואידים. ואולי. אולי אני פשוט מתגעגעת. אולי פשוט הייתי רוצה את אמא שלי לידי בתהליך הזה. כי ממי עוד אני אמורה ללמוד מה בשם אלוהים לעשות?

״כי כמה אשמה, אפשר לאכול?

כשאת אבודה, תחזיקי לי יד, גם לי אין מושג

אבל את לא לבד״

💔💜

"אוי, כואבים לי כל השרירים" היא נאנחת והולכת לנוח.

יש לי תחושה שאשתי יצאה לחופשת מחלה והסשן-דייט-נייט שלנו הערב לא יצא לפועל כמתוכנן. אולי לא הייתי לוקחת את זה כ״כ אישית אם הייתה לנו שגרה קצת יותר מינית, ואולי באמת אני מתלוננת על סנריו שרוב האנשים היו חולמים עליו, אבל אולי אני גם לא רוב האנשים ואם הגעתם עד הלום כנראה שאתם מודעים לכך.

אז שמישהו יסביר לי, למה הנורמה זה לחזור הביתה בערב ולראות ביחד נטפליקס? למה לא פשוט להזדיין כמו א.נשים נורמלים? למה אם אוכלים ארוחת ערב בשבע זה אומר שהערב נגמר? איך יכול להיות שאני מוצאת את עצמי השבוע מסתובבת עם איזה בגד פטישיסטי שמדדתי במקרה כי הוא הגיע באותו יום והיא אומרת לי לרגע להישאר איתו, ואני מתרגשת עד עמקי נשמתי, כי הנה, אולי… בסוף היא אמרה לי להישאר איתו - בזמן שאנחנו צופות בנטפליקס. Seriously?!

וככה מצאתי את עצמי לובשת ערימת רצועות ויניל בזמן שאנחנו צופות ב״חתולים מתפוצצים״, אז כמובן שקיוויתי לקצת סקסי טיים, גם אך לא רק בגלל שהסדרה הזו איומה. אז שכבתי שם - בייסיקלי ערומה, מחכה, מצפה, שתלטף, שתצליף, תשתמש, תתפתה… אבל היא? בכלל בצד השני של הספה, אפילו לא שמה לב לכמה לא נוח כל הלוק הזה שכולו עבורה. איך יכול להיות שאני שוכבת ככה מולה, והיא לא עושה עם זה שומדבר? בסוף, אגב, היא הורתה לי להוריד אותן בלי שיקרה כלום. :(

תחושת דחייה היא אוטומט ישן שאני משתדלת שלא לתחזק, מן הסתם, אבל עדיין - לשכב ככה עם הרצועות, ובסוף פשוט להתפשט ולשים פיג׳מה… זה שובר אותי. כאילו היה עדיף מראש שלא. אולי אמא צדקה, ובאמת עדיף להתלבש צנוע. ככה כשאת מתפשטת סופסוף לפחות מישהו מתרגש.

אני מרגישה כמו נימפומנית. למה אני צריכה להרגיש מוזרה או שונה כי מתחשק לי להזדיין כל יום? ולמה אני צריכה לפתוח טינדר או לזמן יזיז מהאוב בשביל שזה יקרה, אם אני פאקינג גרה עם המין הטוב בתבל? ואם זאת תקופת ה-honeymoon, מה מצפה לי בהמשך? ואיך, בשם אלוהים, בכלל נרדמים בלי להזדיין?

… אני צריכה יותר הסחות דעת בחיים האלה.

מכל הפורנו שראיתי / קראתי / כתבתי

בסוף היום

אני מוצאת את עצמי

מתחרמנת מקליפים ביוטיוב

של האישה הזאת

(סוף היום, תחילת הלילה

תכף יוצאת לבקר את אשתי

בעבודה 💜 )

יש ימים שהם על טהרת הסידורים. אפס עבודה, אפס אומנות, אפס השראה - רק - לשמור על המכונה משומנת, על מרקם הבית הפועם, על המקרר מלא, על הכלים נקיים, על הצמחים מדושנים, על הכלבה מלוטפת. ימים של חוויות אנתרופולוגיות קסומות, שבסופם מותירים אותי מרוקנת.

כשאני עוצרת להיכנס לחניון בדרום תל אביב, כדי לאסוף את הזמנת הסמים החודשית מבית המרקחת ליד, הגבר שנכנס לחניון לפניי יוצא מרכבו באיטיות ונעמד במקום. הוא מניח את ידיו על מותניו ונותן בי מבט ארוך וחמור, כדי שלא אפספס בטעות, מחכה שאסיים לחנות. אני לוקחת את הזמן, מסיימת לשמוע שיר, אבל הוא ממתין בסבלנות, רק כדי שכשאצא סופסוף מהרכב הוא יוכל להגיד לי במבט נוזף: ״שלא יסגרו עלייך את החניון!״ ולהצביע על דלת המתכת משמאלו, כאילו שעיניי הנשיות והעדינות לא יכלו לראות אותה בעצמן, או את ערימת השלטים מבחוץ שצועקים באדום ובלבן: ״חנייה פרטית!״ ו״אין כניסה לרכב זר!״

ואני תוהה, האם בכל מקום במדינה המזדיינת הזאת חושבים שכל אישה שיצאה למרחב הציבורי לא יודעת מה היא עושה, ולא תוכל חלילה להסתדר בלי ערימת ההערות הלא-מועילות שלהם? או כפי שאמרה אנני דיפרנקו:

Don't you think every kitten figures out how to get down,

Whether or not you ever show up?

הרי נכנסתי לחנייה הזאת מרצוני החופשי, איזו סיבה יש לי להיכנס לחניון פרטי במקום שאין לי מושג איפה הוא, ולהסתכן שיסגרו עליי את הדלת? אני נראית לך כמו ילדה אבודה? אני נראית כאילו אני צריכה עזרה? מישהו בכלל פנה אליך? מי אתה? אלוהים ישמור, למה כולם טיפשים? ועכשיו אני עוד צריכה ללכת לסופר ולהתמודד עם עוד אנשים טיפשים שיגידו לי דברים מיותרים כמו איך ללחוץ על הלחצנים במעליות באופן הנכון ביותר (בחיי שזה קרה). האם אין מקום בעולם הזה בו גבר רנדומלי לא יתקן בחורה רנדומלית על פעולה רנדומלית שהיא, אגב, עשתה לגמרי כמו שצריך?

בקיצור דחיינתי את הסופר וקפצתי לומר שלום לכלוב לפני. בכלל תכננתי לשבת ולכתוב כל מיני קטעים אירוטיים על מה אשתי עשתה לי בסופ״ש ולחלוק אותם פה איתכם כדי שאתם תוכלו לשלוח לי הודעות קריפיות על זה שגם אתם רוצים לעשות לי את זה. אבל במקום זה היום אני צריכה להיות a fucking housewife ולצאת חזרה החוצה לעולם מלא אינטראקציות מיותרות. המציאות עמוסת המשימות מבאסת לי את המוזה, והעבודה לבד והסידורים לבד והכתיבה לבד והלימודים לבד והמון לבד… הלבד שלי הוא פרודוקטיבי, ואני אוהבת אותו, אבל אני גם מתגעגעת אליה.

מחר בערב היא עובדת במסיבה, הולכת להשגיח עליכם מתחרמנים, ובא לי להצטרף אליה כמו פעם. בא לי דייט למסיבה, בא לי לצאת ולבלות ולשחק ולהנות, אבל גאד האנושות כל-כך בלתי נסבלת, שבעצם הבנאדם היחיד שבא לי לעשות את זה איתו - זאת היא.

והיא, כאמור, עובדת. :(