אני לא בחורה שישנה הרבה. בעת איום טילים מאיראן ושות׳ - ישנה אפילו פחות. במקום זה אני שוכבת ערה ומדמיינת תרחישים, כותבת קוד בראש, מחפשת איך לחבר את כל החתיכות האלה לסיפור אחד הגיוני.
אתמול בערב ניסיתי בדרכים-לא-דרכים לשכנע את אשתי לעבוד היום מהבית. רציתי את עזרתה בכמה דברים, או שרציתי שפשוט תהיה פה בזמן שאני עושה אותם, או שאולי פשוט רציתי שהיא תהיה פה? למה היא לא יכולה לראות את זה ככה? במקום זה נכנסנו לוויכוח מיותר ואני הלכתי למיטה עם דמעות בעיניים וספר על תל-אביבית מטורללת וחוויותיה בזמן מלחמת המפרץ.
לפני פחות משבועיים, כשהיינו בחו״ל, זה היה אחרת. היה לה פנאי אליי, בילינו זמן ביחד, דיברנו על מה שהיא קראה, על מה שאני כתבתי, ולפעמים גם על דברים עצובים כמו חברים שנרצחו בנובה ובשבי, ובעיקר על עצים וברווזים וכבשים ואגמים צלולים וחלומות ירוקים. מעט אוכל, מעט שינה, אבל שבועיים ברצף עם החברה הכי טובה שלי.
פתאום הבנתי למה קוראים לזה ירח דבש.
ועכשיו?
עכשיו אני צריכה לקבוע איתה מראש למחר בשעה 14:00 כדי שנעשה ביחד שיחת טלפון בירוקרטית.
כמה
פאקינג
רומנטי
-
הערב יש לה דייט.
לי אין. ולא כי לא מצאתי (ברצינות, תחסכו ממני את ההודעות המקריפות, אני מסודרת).
בכנות? אין לי כוח לדייטים.
אין לי כוח להתלבש יפה בשביל אף-אחד חדש
אין לי כוח להתפשט יפה בשביל אף-אחד חדש
בקושי יש לי כוח לצאת מהבית בשורטס וגופיה לקפה
פעם היה לנו סיכום שאנחנו תמיד מזדיינות לפני שיוצאות לדייט עם מישהו/י אחר/ת. כנראה שהיא שכחה ממנו, כי מאז מוצ״ש בקושי נגענו אחת בשנייה ועכשיו היא תהיה כל היום בעבודה ואז בערב היא תלך לדייט שלה ואני אלך למסעדה עם ידיד, ואנחנו נקרא לזה דייט אפילו שזה לא כזה (אבל אולי זה יגרום לי להרגיש יותר טוב או לה להרגיש פחות טוב), והיא תפלרטט איתה ואני אפלרטט איתו (כי ככה זה, מתרגלים) והיא תזדיין איתה ואני לא אזדיין איתו (במקסימום נדבר על איך היינו מזדיינים פעם). ונחזור הביתה, שתינו בנפרד, בתקווה שאני אחזור אחריה אבל כנראה שלא. ואני לא אשן, והיא תגיע, ואני עדיין אכעס.
והיא תחשוב שאני כועסת כי היא זיינה כרגע מישהי אחרת.
היא לא תבין שאני כועסת עוד מהלילה שלפני
כי היא לא זיינה אותי.