כשאנחנו מגיעים לחניון אני עוקפת את הרכב מימין ומושכת את ידית הדלת. היא לא נפתחת. ״תפתח״, אני מתזכרת ונשענת עליה עם גבי. חם לי.
״תכף,״ הוא נוהם בחזרה. פעם אהבתי לשמוע אותו נוהם, היום אני משתדלת שלא לתת לעצמי להסחף עם הרעיון. הוא בא לצד שלי של הרכב, עוצר ונעמד כמטר וחצי ממני, מתחיל לפתוח את החגורה ומורה לי עם ראשו כלפי מטה. אני מצמצמת אליו עיניים, לא לגמרי מבינה, אבל בעצם מבינה לגמרי. הסיטואציה מוכרת מפעם, אבל כבר הרבה זמן שאנחנו לא משחקים. אנחנו מכירים המון שנים, בחלקן היינו ״ביחד״, בחלקן לא דיברנו, בחלקן היינו חברים שמזדיינים, ובשלוש השנים האחרונות אנחנו ״רק ידידים״, או מה שזה לא יהיה שהילדים של ימינו אומרים כשהם רוצים להגדיר קשר חברי שאין בו מין - אבל פעם היה.
כשאני לא מגיבה מספיק מהר הוא מאיץ בי במילים ברורות יותר: ״לברכיים, כלבה״, והבטן התחתונה שלי מתכווצת, נזכרת. אולי זה כי אשתי השאירה אותי אקסטרה-רעבה השבוע לפני הדייט הגדול עם הזונה הקטנה שלה, ואולי זה סתם עניין של הרגל, אבל אני מרגישה רטט מאחורי הברכיים, כאילו הן מנסות להכשיל אותי בעמידתי, להפיל אותי מטה מולו. זה לא שלא בא לי להקשיב לו, זה לא שאם היה מותר לא הייתי שמחה לרדת על הברכיים כאן ועכשיו, שיפתח את הרוכסן שלו וכל ההמשך הלוהט הידוע-מראש.
״אתה יודע שאסור,״ אני מחייכת בשובבות. הרי כרגע שוחחנו על זה, בדייט-לא-דייט שלנו.
״אסור לך לשבת על הברכיים? אני לא מתקרב, אני נשאר פה ולא נוגע בך. אמרת שאת סקרנית.״
״סקרנית לגבי..? תזכיר לי, שוחחנו לדעתי שלוש שעות על הדברים שמסקרנים אותי.״ אני חצי-צוחקת, אבל בשלב הזה אני כבר יודעת לגבי מה הייתי סקרנית, ואני חושבת שאני גם יודעת מה הולך לקרות. ובכל זאת, אני ממשיכה לשאול שאלות, בעיקר כדי לשרוף זמן ולהגיע להחלטה ביני לבין עצמי, והוא יודע את זה. הוא לא עונה, רק מורה בראשו על הרצפה שוב, מסביר בלי מילים מה עליי לעשות כדי לגלות. ופאק, אני רוצה לגלות, אבל מה לעשות שבדיל של הקשר הפתוח קיים סעיף החרגות על אקסים?
נראה שהגוף שלי החליט שלא לחכות למוח שיחליט, כי אני מוצאת את עצמי, בניגוד לקול ההיגיון (שהוא, למקרה שתהיתם, הקול של אשתי), מתיישבת על המדרכה בחניון, מול חבר טוב, מאהב לשעבר, דום לשעבר, ואולי לא כזה לשעבר אם אני נענית בכזאת קלות? אני עדיין מנסה להתמקם כראוי על מדרגת-המדרכה בזמן שאני שומעת זרם מים. או בעצם - לא מים..? פאק, הוא משתין! בקשת. לידי. לא, חלילה, עליי. מה פתאום, זה יהיה סוטה לגמרי. אני מרימה אליו מבט חצי-נוזף-חצי-מופתע, אבל המילים לא מוצאות את דרכן לפי, אז אני שותקת. הוא קצת צודק, חשבתי לעצמי, באמת אמרתי שאני סקרנית. בזמנו, מתישהו לפני עשור, זה לא היה אפילו על השולחן, והערב שוחחנו על כל הדברים שאני קוראת בבלוג שלו ויודעת שלא הייתי נותנת לו לעשות לי פעם. דיברנו על גבולות שהתגמשו לאורך השנים והוא סיפר לי על כל הדברים שכן נתתי לו לעשות ושכחתי בתאונת-זיכרון מצערת. בתמורה, תיארתי לו את הרגעים שריגשו אותי ברמה האנושית, פחות סקס ויותר אביר על אמבולנס לבן באיכילוב, וזה אינטימי וחשוף יותר מכל מה שאי-פעם קרה ביננו פיזית.
הוא מתקדם אליי באיטיות, כך שהזרם מתקרב לאט לאט אל בין ברכיי. אני נושמת בכבדות את האוויר החם של אוגוסט, מיוזעת ולחה, מבחוץ ומבפנים. אני לא זזה. אני סומכת עליו בעיניים עצומות, אני מזכירה לעצמי, תוך כדי שאני פוקחת אותן לרווחה. יודעת שזה לא יגיע אליי, יודעת שלפחות כלפי חוץ, אני אשאר יבשה. זה לא אומר שום-דבר על מה שקורה לי בין הרגליים כרגע. אני באמת סקרנית. שיט. הזרם והוא ממשיכים לצמצם את המרחק ממני, הטיפות ניתזות מהאספלט כלפי מעלה ואני שונאת את עצמי על זה אבל קצת רוצה לדעת איך הן מרגישות. זה בטח חמים, אני חושבת. זה בטוח דוחה. כשזה נוגע בך, זה שורף? ואם לא סתם ככה, אז אחרי סשן, כשהגוף מוצלף ופצוע ושרוט ואדום, אז, זה שורף? הראש שלי מוצף בשאלות ויש בי חלק קטן וסוטה שרוצה שהוא קצת יפספס, שמשהו יישאר עליי, בטעות, רק כדי למצוא להן תשובות.
לאט לאט הוא מתקרב והזרם שוכח, כך שסך הכל ההתקרבות אליי לא גררה שום מגע אסור, שלו או של נוזלים נלווים. הוא לא פספס, הוא לא נגע בי, ובכל זאת אני מרגישה אותו בתוכי בכל הכוח. משהו חדש-ישן מתעורר בי, מישהי אחרת אבל אותה אחת מפעם. נראה שכבר הבנו שהאינטימיות הכי גדולה טמונה ברגעים נטולי המגע. כשהוא כבר קרוב ממש אני חושבת שאולי עפה עליי טיפה או שתיים על הברך הימנית, אבל אני לא מצליחה להבין אם זה דגדוג אמיתי או שהרגליים שלי פשוט מעקצצות - ספק מגועל, ספק מהתרגשות. אני לא מעיזה לבדוק. לבסוף הוא מנער מולי את הקצה עם הטיפה האחרונה, כמה סנטימטרים מהפרצוף שלי. ״אם היה מותר, היית מלקקת את זה עכשיו״, הוא מכריז בביטחון.
מזל שאסור.