אני יוצאת לגינה עטופה במעיל צמר ארוך שדומה יותר לשמיכה מאשר לבגד. במהלך הסופ״ש ניסינו למיין קצת דברים ולהעיף, ושמנו אותו במסירה, כי הוא באמת לא מתאים למעיל. מנגד, את בגדי החורף שלנו, כולל חלוק-בית צמרירי שרכשתי לעצמי באחת מנסיעותיי ללונדון, עדיין לא הורדנו מגגות הארונות, וכשהתעוררתי בחמש לפנות בוקר, קפואה ומגששת אחר דבר-מה להתכסות בו, ראיתי אותו ארוז בשקית בסלון ומיהרתי לשחררו ממנה.
כשאני עטופה היטב הוצאתי את פפס (הכלבה הממשית) איתי לקפה של בוקר, רק בלי קפה. אספתי תפוזים סינים קטנים שנשרו מהעץ, וגם תפוז רגיל ולימון מהעצים האחרים, עברתי על הצמחים והעציצים, בדקתי עלים מסולסלים ושאריות שהותירו ציפורים. זרקתי לפפסי כדורים בדשא ורצנו ביחד. עשיתי מתיחות וקראתי עוד פרק מתוך הספר ׳נוכרייה׳, שהוא, למקרה שתהיתם - הרבה יותר טוב מהסדרה. בשעה 7:04 כבר נגמרו לי הדברים לעשות שלא הייתי צריכה לעשות, ונאלצתי לפתוח את האייפד ולבהות לתוכו כהעמוד הריק שהוא שאמור להתגבש לכדי משהו.
השבוע שעבר היה מורכב, בעיקר כי איתו התחילו עוד מגוון פעילויות חדשות ולי, כך נדמה, לא נותר הרבה זמן לעצמי. סטטיסטיקה ב׳ ולימודי אילוף וכלבנות טיפולית נגסו בכל מה שנותר מהחופש המדומה ששרר פה לפני החגים. הרגע היחיד שהרגשתי שאני מתקרבת בו לאיזו תחושת נינוחות, כשאני שוכבת על המיטה והיא מעליי, נקטע באכזריות על-ידי אזעקה, ונאלצנו לחפש אחר דברים מיותרים כמו בגדים ומרחב מוגן במקום לחוות שבת נורמלית לשם שינוי.
יום ראשון אפור במיוחד, אבל איכשהו השמיים בתכלת מושלם. בעצם לא מושלם. הלוואי שירד פה כבר גשם, שמזג האוויר לפחות יתאים למצב. זה לא שאני נהנית לצאת מהמיטה החמה לתוך כפור מביך כשאשתי עדיין מכורבלת כמו תפוח-אדמה לוהט בתוך השמיכות, זה פשוט… מרגיש ששום-דבר לא מתקדם פה. אפילו לא עונות השנה.