היא התנצלה באמצע סשן. אולי בפעם המאה. דיברנו על זה בעבר. אולי מאה פעמים? ואולי אני אקסטרה לא סבלנית, כי אני על כדור חדש, שמסתבר שהוא גם כדור להפסקת עישון, אז איכשהו יוצא שהפסקתי לעשן וויד בניגוד לרצוני, אבל באמת שקשה לשכב שם קשורה ועירומה ולהתמסר לשליטה מצד אחד, ומנגד להמשיך לשמוע ״סורי בייבי״ 15 פעמים בסשן. אז אמרתי לה שזה מקשה עליי. ואז היא כעסה. ואז רבנו. כי לי היה קשה מספיק לגייס את כל כוחותיי ופתיחותי לומר את זה, והיא חשבה שהדרך להגיב לזה היא להיות אקסטרה קריספי ולזעום.
״את כועסת?״ שאלתי.
״כן״, היא ענתה, המבט שלה מתקשח כל שנייה שעוברת.
״כי ביקשתי ממך להפסיק להתנצל בזמן שאנחנו בסשן?״
״שששש!״ בנקודה הזאת היא כבר לא הסכימה שאמשיך לדבר.
היא התקרבה אליי עם מבט מאיים. מבט כועס אמיתי, לא כועס אני-רוצה-לפרק-לך-את-הצורה-בקטע-סקסי. ומי שאי פעם היה נשוי יודע שלמבט הכועס האמיתי יש אפקט מייבש-כוס ברמה גבוהה, ומעבר לכך שיבשתי שם למטה, נעלבתי שם למעלה, ואמרתי לה לשחרר אותי וצעקתי עליה שיש לי את הזכות לומר מה אני מעדיפה ומתי ושלא תתן ליחסי הכוחות במיטה לבלבל אותה, ויצאתי לגינה לעשן. נו טוב, לפחות זה. כשאני לא מעשנת אני נאלצת ליטול שמן קנאביס במקום ויש לו טעם מחריד, ובסוף אני סתם דוחפת עם זה אוכל מיותר. וגם הוא משפיע למלא זמן, ויש לי עוד שיעור קרמיקה היום.
לפחות מתחיל להירטב בחוץ. 🌧️