דפי בוקר

#ונילה

#נדודי_שינה

#דפי_בוקר

משום מה נראה לי שנהוג לומר ״חמש בבוקר״, ולא ״חמש לפנות בוקר״, אבל כשאני מביטה החוצה מהחלון הכל עדיין חשוך, אז בוקר זה כנראה לא. נרדמתי מוקדם מידי, התעוררתי מוקדם מידי. אתם יודעים שהרוקי מורקמי ישן בין 21:00 בערב ל-4:00 בבוקר? יפנים משוגעים.

היה לילה לא משהו.

או שאולי ערב לא משהו.

לפעמים אני מרגישה כאילו אני מחכה כל השבוע לקראת הסופ״ש ואז כשזה מגיע אני מפנצ׳רת אותו באגרסיביות כאילו היה כדור פורח שעומד לשקוע וליפול על שתינו ולא תהיה לנו ברירה אלא להתעסק בלאסוף אותו עד ששוב יהיה יום ראשון בבוקר ונתפצל ליומיום המופרד הקבוע שלנו.

רק שמחר (היום?) לא יהיה יום ראשון סטנדרטי. לא יהיה יום ראשון קבוע. לא אלך לקורס DBT בבוקר ולשיעור קרמיקה בערב ולא אעבוד בין לבין על מאיזה מלון תל-אביבי שנמצא ליד אחד מהם. לא, ביום הראשון הזה, הולכות לעשות הזרעה, כי באמת שלא ניסינו מספיק דרכים, היה ממש מקום להתפזר עוד.

אני עייפה.

גם, ככל הנראה, כי אני הולכת לישון בתשע בערב ומתעוררת בארבע לפנות בוקר, אבל גם כי כל הסאגה הזאת כבר מתישה אותי. המציאות נמתחת לי כמו עונה שביעית של סדרה שפוקס לא טרחו לבטל, מה שאומר שמדובר ממש בזבל טהור, מהסוג שאפילו בארבע בבוקר לא תתפסו אותי צופה בו.

אז אני עוצמת את העיניים במקום.