דפי בוקר

#ונילה

#זכרונות

#ילדות

נשברה לי כוס, פעם שלישית החודש. לפעמים יש תקופות כאלה, אני לא יודעת אם אני אקסטרה מפוזרת או שזה איזה רעד בידיים או אולי זה חוסר שינה אבל דברים נופלים. כל היום, נופלים נופלים נופלים, וחלק נשברים.

אני אוהבת את הכוסות הצבעוניות הגבוהות של איקאה, הבעיה היא שכשהן מתנפצות הן מתפזרות לכל הסלון, עד מתחת לספה, עד המטבח, עד הקצה, עד מתחת למקרר. ניחא, אני, חושבת לעצמי שנייה אחרי שהכוס הכחולה האהובה עליי מתנפצת, יש סייל באיקאה, מעניין איזה צבעים יש עכשיו.

המטאטא שלי נמוך מידי, אני חושבת לעצמי בזמן שאני אוספת את השברים. הם הגיעו עד המסדרון, ליד המקלחת, אפילו לכניסה לשירותים. הזכוכיות כחולות ונוצצות, ואני תוהה למה לזרוק דבר כזה יפה לפח, ומה כבר אפשר לעשות עם זה. אני נזכרת בטיולים לים בילדות, ילדה אוספת צדפים עם אבא והוא מסביר לה על שברי זכוכית שהוחלקו מכוח הגלים כשהיא מושיטה לו פיסות צבעוניות שאינה מזהה. אני לא יודעת אם זה נכון. אני ממשיכה לטאטא משאר החדרים לכיוון המרכז, תוהה לגבי הכיוונים, ולפתע זיכרון נוסף במוח לוחץ על פליי:

אני ילדה, בת 6-7, לא יודעת אם משהו נשבר או שאולי זה סתם אבק, אבל אני אוחזת במטאטא פי 2 מגודלי, בעצם מצב הפוך מזה שאני בו כרגע. אני נמצאת בבית ההוא, בבית שאני לא מעיזה לתאר, ואבא שלי מביט בי מטאטאה. הוא אומר לי: ״לא ככה, לכיוון השני,״ ואני מסובבת את המטאטא לבקשתו. ״תסתכלי לאן את הולכת, את לא רואה מה את עושה?״ הוא ממשיך, מגביר את קולו. אני לא מבינה, מנסה לאסוף לכיוון השני, אבל אני קטנה והערימה לא נכנעת לכוח ידי. ״נו את מפזרת הכל״ בנקודה זו הוא כבר צועק. ״מה יש לך״, הוא כועס. למה הוא כועס עליי? אני הקטנה תוהה, היא לא כ״כ מבינה. הוא לוקח את המטאטא מידיה הקטנות וגורף בעצמו את הערימה.