#ונילה
#אמנזיה
אין לי מספיק תמונות מהתקופות שנמחקו לי. כיום אני יכולה לעשות שינוי בגינה 3 פעמים בחודש, ובכל פעם לצלם בכמה תמונות וסרטונים את כל הפוזיציות של כל העציצים מחדש, אבל כל זה לא ישנה את מה שלא הספקתי פעם.
אין לי מספיק תמונות מהתקופות שנמחקו לי, וזה מקשה עליי למלא את הפערים. לדעת רצף מאורעות שהתרחש הוא לא אותו הדבר כמו לזכור אותך חווה אותו, לזכור שהתרחשת איתו גם את, לזכור את כל מי שהתרחש איתך, וכל מה שהתרחש לך בלב ובראש ובכוס.
גם כשהשלמתי לאט לאט את הקולאז׳ של מי הייתי או מי אני או מי תהיה אני החדשה, קווי המתאר בין התמונות נשארו ריקים, כמו שביל לבנים שאינם מודבקים יחדיו במלט. תדרכי על אחת והיא תקפוץ החוצה מהמקום, תנסי לרוץ הלאה קדימה וכולן יתפזרו לצדדים, ואת שוב תמצאי את עצמך יושבת בתוך ערימת מאורעות שאת לא זוכרת איך לקשר ביניהם.
כשהתעוררתי חסרת מושג, לפני כמעט עשור, לא היה לי הרבה על מה ללכת. לבחורה שהייתי, מי שלא תהיה, לא היה שום כבוד לתיעוד או לתמונות. הכל עבר אצלה מכונן נייד אחד לאחר, דרך שירותי ענן וטלפונים חכמים, היא מעולם לא דאגה שמשהו יימחק בטעות, אבל הקפידה למחוק בכוונה את כל מה שלא רצתה לזכור.
אתן מכירות את זה, נכון? שיחת וואטסאפ עם האקס אחרי הפרידה, למחוק את המספר כדי לא לראות, לזרוק לפח את התמונה ההיא או הזאת, להסיר חברות, לחסום, למחוק ערימות על גבי ערימות של שיחות במסנג׳ר בפייסבוק או מיילים שפעם שלחת לו למשרד כי הוא היה נשוי.
לא הייתה לה שום טיפת כבוד לתיעוד. היא השחיטה ומחקה והרסה הכל, התנתקה מכולם, ואז השאירה אותי לאסוף את החתיכות. אני זועמת עליה ואז נזכרת, בערך, איפה היא הייתה, איך היא התעוררה במחלקת נזעי חשמל בביה״ח שלוותה, לא כ״כ מבינה מה קורה… להתעורר בבתי חולים תמיד היה עניין שבשגרה עבורה. אני כבר לא זוכרת את זה כ״כ, כנראה. או שאולי בעצם אני זאת שהתעוררה אז… הכל כ״כ מטושטש, הקווים האלה, אחרי 9 וחצי שנים (באוגוסט 2025 עושים מסיבת אמנזיה, תבואו יהיה צחוקים), כבר מתחילים להיטשטש… כמו תפרים מניתוח ישן שכבר הפכו קו אחד חלק, אי אפשר לראות אבל אולי אפשר קצת להרגיש, בעיקר מבפנים.
אני לא יכולה לכעוס עליה, כי היא אני. למרות שבואו, זה עניין שבשגרה, גם זה כבר ברור - כולנו כועסים על עצמנו כל היום, מסתובבים עם הכעס הזה עצור בתוכנו. אבל אין לי על מי להוציא אותו, כי היא איננה… ואולי בכלל, אני זאת ששכחתי אותה, והיא זאת שאמורה לכעוס עליי?
משהו בי הלך לאיבוד, ואני לא מצליחה למצוא אותו.
ההיגיון הישר אומר בשביל מה בכלל, הרי תראי איך הטיפולים האלה שיפרו לך את החיים, ואולי שכחת דברים שהיית צריכה לשכוח, אפילו פרויד טוען שמנגנוני ההדחקה הללו שם כדי להגן עלינו. אז למה, למה אני כ״כ רוצה למצוא אותה שוב?
כיום אני מנסה לצלם כמה שיותר, לפעמים אפילו להקליט קטעי שיחה כאלה או אחרים עם שרון או עם חבר/ה שמסכימה. אני לא בהכרח מסתכלת או מקשיבה להם באותו הזמן, או באותה תקופה, אבל אני אוהבת לחשוב שהם שם.
מתישהו, אם היא תבוא לביקור, אוכל להשלים לה את מה שפספסה.