ניקוי רעלים

בכל פעם שאני כותבת אחרי הרבה זמן שלא כתבתי אני כועסת על עצמי שהפסקתי ונתתי לעצמי לחיות עם שצף המחשבות התמידי הזה על ריפיט במוח שלי עד שאני משתגעת.

בכל פעם שאני לא כותבת הרבה זמן אני גם יודעת למה הפסקתי לכתוב. זה תמיד משהו שעומד בקנה ואני לא מוכנה לירות החוצה, איכשהו הוא תוקע מאחוריו את כל שאר הדברים שאמורים לצאת, וזה מטופש כי למה הוא לא יכול פשוט לפנות להם את הדרך?

אחת הסיבות שאין לי מושג קלוש מה קרה בשנים שאני לא זוכרת היא כי בקושי תחזקתי את הבלוג העתיק שהיה לי בזמנו בישראבלוג. יש לי שנים רבות שמפורטות בקפידה ביומן אינטרנטי ששפכתי בחופשיות לעולם עוד משנת 2003, ומסתבר שגם עוקבים היו לי. במישמש לשפה של היום אני קוראת לשטות הזאת ״משפיענית ישראבלוג״, או וואטאבר. וואטאבר וואטאבר, בסוף סגרתי את הבלוג, נעלמתי לכולם, לקחתי כדורים עם איזה יין והתבוססתי ברחמים עצמיים ובאובדן הכרה עד שמישהו/י מצא/ה אותי, אלוהים יודע מי, והזמין לי אמבולנס והטיס/ה אותי לאיכילוב, שם ישנתי מחוברת לצינורות 3 ימים בטיפול נמרץ לפני שהתעוררתי.

וזהו דוקטור, זה כל מה שאני זוכרת.

כשהייתי צעירה ורופאים שאלו מה כואב לי בדיוק, או איזה סוג של כאב זה, לא הייתי מבינה בהתחלה, איך בכלל מתחילים לתאר. אולי בגלל זה התחלתי לכתוב אותו, יום יום, תחילה בדפי יומן פיזי שהוכתמו בדמעות, לאחר מכן טפטפתי אותן כבר ישירות לתוך המרשתת, לתוך לבבותיהן של בנות נוער צעירות שהרגישו בדיוק כמוני, שהתקשו ונאבקו עם אותם הדברים, עם אותם ההורים / האחים / העניינים, עם לצאת מהארון מול העולם הגדול (וגם מול העולם הקטן), על לעוף מהבית של ההורים ולהתגלגל בעולם התחתון, על הדברים האיומים שהייתי צריכה לעשות כדי שיהיה לי קצת ביטחון.

אה לא, על זה לא כתבתי כבר.

מתישהו הפסקתי לכתוב כי כבר יותר מידי הכירו, ידעו והיו מעורבים בדבר. ברגע שהאנונימיות התפוגגה, כך גם היכולת שלי לבטא את עצמי בחופשיות. אז הפסקתי לכתוב שם. לפעמים הייתי כותבת לדף אבל בסך הכל האינטרנט כבר די התקדם וכך גם חיי החברה שלי ומצאתי מקומות אחרים (פחות תיעודיים) לפרוק את הדברים שלי.

אז כשהתעוררתי כמה שנים אח״כ ולא זכרתי דבר, לא היה לי מאיפה להשלים שיעורי בית.

הפסקתי לכתוב כי מי שרציתי לכתוב עליו קרא, ובאותה תקופה כ״כ לא רציתי שהוא יקרא. באותה תקופה הייתי מלאה בבושה ובעצב ובדרמה וכנראה שהיה שם הרבה כיף וסקס ועונג ואולי אהבה (?) אבל אני יודעת שלא רק. מהתכתבויות שלי עם חברים מה שמצאתי זה שהייתה שם בדידות איומה, ושתמיד רציתי יותר ממה שהוא יכל או רצה. בזמנו הרגשתי מגוחכת, הרי ידעתי למה אני נכנסת. הרגשתי כמו כל הבחורות שהיו מתאהבות בי אחרי זיון וחצי, מחפשות בי אהבה מזויפת, בפועל רק רודפות אחר אוקסיטוצין. היום אני כבר לא ילדה מבולבלת שבורחת מאינטימיות, ויש לי מושג או שניים לגבי איך עובדת מערכת העצבים שלנו כשאנחנו רעבים לאהבה ומישהו נותן לנו לשתות, גם אם רק טיפה.

היום אני חושבת שזה אחרת, גם כי אני באמת לא רוצה אותו באותו האופן, ואולי זה כי אני לא זוכרת (כפי שנראה שאשתי חושדת), אבל אני חושבת שגם פעם לא באמת רציתי אותו באותו האופן. מאיך שהעניינים נכתבו והתגלגלו, נראה שפשוט לא רציתי להישאר לבד, והוא היה הכי ביחד שהצלחתי לגייס בזמנו. היום זה אחרת כי גם לא אכפת לי שיקרא, לפחות כרגע. לא אכפת לי לכתוב שיצאנו למסעדה והתלבטנו יחד האם להזדיין או לא כי מה אם זה יהרוס לנו את החברות או את מערכות היחסים הראשיות שלנו. למרות שהוא לא מודאג משלו, תודה לאל, אם זה היה דו כיווני עניין הקנאה הזה זה לא היה מתקדם.

בכל מקרה.

אני מתחמקת מלכתוב את מה שאני מתחמקת מלכתוב. פעם כשהוא קרא את הבלוג שלי, פשוט הפסקתי לכתוב בו ואלו בדיוק השנים ששכחתי ואיני מצליחה להיזכר בהן. אבל אין שום תיעוד, אז אין לי דרך לדעת מה קרה שם. זה חייב להיות סימבולי באיזשהו אופן, הא? יש יאמרו ממש סיפור לספרים/סרטים/וואטאבר. וואטאבר, כי בשנייה שאני לא אנונימית אני כבר לא מפרסמת, אז מה יש לדבר בכלל על ספרים וסרטים.

הסרטים היחידים שאני כותבת

הם בראש שלי.