כשהייתי ילדה ודברים היו מתעקמים באופן שלא יכולתי לראות מתיישר בחזרה, הייתי פשוט יוצאת. גרנו בכפר-סבא בשכונה פנימית ובטוחה יחסית, למרות שאולי היא רק נראתה בטוחה בזמנו כי לא היה אינטרנט שידווח לנו כמה ילדים נחטפו השנה בדרך אל או מהבית. עכשיו זה כבר לא רלוונטי לי, אני יכולה לברוח מהבית ואף אחד לא יחטוף אותי (לפחות לא פה במדינת תל-אביב).
התקשרתי לחברה, התכתבתי עם קבוצה של כאלו בוואטסאפ, שקלתי להתקשר לאחותי אבל היא בתורנות, שקלתי להתקשר לאורן אבל נראה לי שהוא עם עם הילד שלו, וגם עכשיו כשהיא אישרה לנו לשכב זה מרגיש לי לא במקום לפגוש אותו לקפה בזמן שאני ושרון בריב. זה מטומטם כי אני סך הכל צריכה אותו כחבר ואוזן קשבת בנקודה זו, אבל אני יודעת שאם אלך מהבית עכשיו כשהיא לא פה, היא תשאל איפה הייתי וזו תהיה בדיוק רוח הפרצים שהשדה הקוצני והבוער שלנו צריך כדי שהשריפה תצא סופית מכלל שליטה.
במקום זה אני במטבח חותכת ושוטפת ומארגנת צנצנות לדחוף לתוכן ירקות שטופים ורגשות עכורים ולסגור אותם בפנים.
אין פה מספיק מקום.