הרוקי מורקמי הולך לישון בתשע בערב ומתעורר בארבע בבוקר. מעבר לכך ולמגוון ספריו הסוטים איני יודעת עליו דבר, אבל השילוב ביניהם גרם לי להבין שאם אני רוצה לעסוק בכתיבה של מה שלא-נורמלי, אולי אין טעם לנסות לדחוף את עצמי בכוח לתוך התבנית שהיא שעות-נורמליות.
מעולם לא הייתי חזקה בשינה, אבל בשנתיים האחרונות, קלירלי, היא הפכה ליצור החמקמק ביותר בטבע. תחילה נאבקתי בזה, תוך אינספור איסורים מתישים: בלי שנ״צים, בלי קפה אחרי 15:00, בלי מסכים אחרי 20:00, בלי חיים בלי חלום בלי תקווה. הוספתי על זה סמים, כדורים, מדיטציה משמימה ושלל ניסויים.
לאחרונה ויתרתי.
אני הולכת לישון מתי שהגוף עייף, ומתעוררת מתי שהסחת-הדעת קוראת. איכשהו יצא שהתקבעתי על השעות של אותו סופר יפני מטורף. אולי זה אומר שאני מתקרבת ללהיות סופרת אמיתית. אולי זה אומר שאני פוסט טראומטית בלי סיכוי לחיים נורמלים. בכל מקרה, בארבע בבוקר כבר התקלפתי מהמיטה וקמתי למצוא את שרון רדומה ליד הספר ״נערה עם קעקוע דרקון״ על הספה. איך אני אוהבת שהיא קוראת את הקריאה-החוזרת שלי אחריי.
לקחתי אותה לחדר שינה וחיבקתי אותה כמו הכפית הקטנה ואמרתי לה איזה 10 פעמים שהיא אהובה וביררתי שהיא עונה שהיא מבינה, ואז לקחתי את עצמי והלכתי לספה ושתיתי סודה ועישנתי ג׳וינט וצפיתי בסדרה Forever באמזון פריים וחשבתי מחשבות. לקראת שש נהייתי רעבה אז הוצאתי מהמקרר כריך-טוסט ששרון הכינה לי אתמול בערב כדי שבבוקר תהיה לי ארוחת בוקר מפנקת הרבה לפני שהיא מתעוררת והנחתי אותו ב-air fryer (תנסו זה מושלם). ליד הטוסט במקרר הונח כריך נוסף שהיא הכינה לי למכללה, והוא גרם לי לחשוב שוב את אותה המחשבה: אני האישה הכי ברת מזל בעולם.
נראה שזה לא מה שמשתקף בבלוג, הפידבקים מספרים שאני מצטיירת פה קצת אבודה ואומללה. כן, היו לי חיים לא פשוטים והם הגיעו עם מחשבות לא פשוטות והרבה תסמינים מוזרים. אמא שלי מטורללת והמשפחה שלי בכללי די על הפנים. אבל אלוהים אדירים, איזה עושר של אהבה יש לי בחיים. וזאת לא רק שרון. אני חושבת שמאז הטריפ-פטרייה שלי הדברים לאט-לאט נפתחים, ואני מבחינה בעוד ועוד א.נשים (או חיות, כשחושבים על זה), שפשוט נמשכים אליי באופן טבעי. אוהבים אותי, ככה, בלי שעשיתי כלום, עם כל הטירוף והסרטים.
אז רק רציתי לעדכן אתכם.
למקרה שאתם דואגים.