אבל זה הכי קרוב שיהיה לי החורף. בזמן הגשם הראשון הייתי במדינה אחרת, קרירה יותר. נסעתי לשם לכל מיני סידורי הריון ועוברים, פגשתי עורכי דין, חתמתי אצל נוטריון וסיירתי בבתי יולדות ובמחלקות IVF. הפסדתי שיעור חשוב באותו היום, לא שיעור לחיים - שיעור ממשי, וכשפתחתי את קבוצת הוואטסאפ של הכיתה ראיתי שכולם הבריזו בגלל הגשם.
לכן מבחינתי זה הגשם הראשון, מה שאומר שבשנייה שהוא התחיל פקחתי עיניים ויצאתי מהפוך ונכנסתי לפיג׳מה ויצאתי לחצר. יש תהליכים שנשארים זהים מגיל 5 ועד גיל 38. הסתכלתי על הטיפות הכבדות ממלאות לי את העציצים, נספגות בדשא, מנקות לי את המרצפות ומשקות את העצים שנטועים באדמה, עמוק עמוק, מחלחלות עד אין קץ. אולי הן יעזרו להם להזדקף קצת.
לאחרונה אני לא כותבת הרפתקאות וניליות, אולי זה באמת לא המקום, מרגיש שיש ציפיה לתוכן מסוג שונה. זוהי תקופה לא נטולת-מין, אלא נטולת פנטזיות. הכל עובד על אוטומט, גם הזיונים שלנו. אנחנו קרובות אבל רחוקות, אוהבות אבל שותקות. לפעמים אני חושבת שפשוט נגמר לנו על מה לדבר. לפעמים אני חושבת שלפי הלו״ז המתוכנן המקורי היה אמור להיות פה כרגע עוד איזה יצור קטן ונזקק בין שתינו, ובמקומו אנחנו רק מרגישות את הריק של מה שפעם קיווינו שיהיה.
הרעמים החזקים מלחיצים את כלבה מספר 1, ועוד חודש יהיה פה גור מספר 2. בלילה כשיש רעמים אנחנו תמיד ביחד. אני פורסת לה סדין על הספה והיא מתכדררת לידי במעגל פרווה סגור ומתגונן. בזמן שאני מנשנשת אותה אני חושבת על גור מספר 2, שעוד אין לו שם. הוא יגיע אלינו עוד חודש, אחרי שנטוס ונחזור מתאילנד, ואז נתחיל איתו תהליך ארוך של אילוף וחינוך לכלב טיפולי. ואז נתחיל איתי תהליך ארוך של אילוף וחינוך לכלבנית טיפולית.
אני אמורה להתרגש מכל התהליכים הישנים שנסגרים והתהליכים החדשים שמתחילים או אולי אפילו מכל הזיונים הבדסמיים הלוהטים שאני לא כותבת עליהם פה כי למי יש כוח? אני לא מתרגשת, אני בקושי מתחרמנת, סקס בנקודה הזו היא פשוט דרך נוספת להירגע או להירדם. יש משהו מאוד לא מחרמן בעולם החיצון, אז אני מעדיפה להישאר בבית, להזדיין עם אשתי כשאפשר, לעשות ביד כשלא.
להמשיך לחכות לכלום.