לאלו מכן שעוקבות, כשאשתי הזמינה לנו חופשה חלומית בתאילנד, לא האמנתי שנגיע לרגע הזה. חודשים עברו, הזמן התגלגל הלאה, והנה אנחנו ממש מספר ימים לפני ההמראה. עם זאת, אני עדיין מתקשה להאמין.
לפעמים כל מיני אנשים מעצבנים אומרים כל מיני דברים מעצבנים על זה שהם לא רוצים לומר או לעשות כל מיני דברים מעצבנים כדי לא ״לזמן אותם״ או וואטאבר. וואטאבר וואטאבר אבל עדיין לא מתחשק לי לכתוב פה שאני לא מאמינה בלב שלם שנגיע לחופשה הזאת, למקום הזה. ואולי זה בכלל לא עניין של מקום, אולי זה הסטייט-אוף-מיינד שהיא מצפה שנכנס אליו, מתוך מלחמה עקובה בדם - ברמה האישית והמדינית - לתוך כיסא שיזוף בבגד ים וקוקטייל.
כאילו לא היה מעולם.
אשתי רוקדת בבית לצלילי כאן 88, ואני מעריכה כל רגע, ועם זאת לא מצליחה להתרגש איתה. אני שוכבת בסלון אחרי כמה ימים של ספק-חולי-ספק-סטרס, כי הכל אצלי פסיכוסומטי. לפני מספר ימים אחותי הודיעה לי כלאחר יד שיום בהיר אחד בשבוע שעבר אמא שלנו התקשרה אליה ואמרה שאינה מרגישה את היד. ״בקיצור,״ היא הסבירה לי כאילו שיש איך לקצר את זה, ״מצאו לה גידול בראש, אבל היא כבר עברה ניתוח והוציאו אותו והכל בסדר עכשיו.״
בהיתי בה בהלם, פחית קולה זירו מחליקה לי מהיד בזמן שאני מנסה להבין איך עברנו משיחת חולין על טיפולי פנים לניתוחי מוח מסכני חיים. ״זה לא מסכן חיים,״ היא מבהירה לי. ״זה היה שפיר.״
אחותי נראית נורא רגועה. אבל קל להיות רגועה כשאת בקשר עם אמא שלך. קל להיות רגועה כשאת זו שמקבלת את השיחה. אני לא רגועה. אני יודעת שבמוקדם או במאוחר מישהי מאיתנו תמות לפני השנייה, ואני יודעת שאנחנו נמות ככה, בדממה. בשתיקה.
בלי לומר מילה.