הטכניקה הנפוצה ביותר לכתיבה היא קודם כל לכתוב את כל מה שעולה, מה שיוצא. 7-10 דקות של זיוני מוח בלתי פוסקים, זרם תודעה מתפרץ ששוטף רגע את כל פנים הראש. בסיום, יש להשליך הכל לפח, לפתוח את הפרק האחרון שעבדת עליו, ולהמשיך מאיפה שהפסקת.
קיבלתי כמה הודעות מחממות לב על חסרוני. זה מחמם לב בעיקר מכיוון שרוב מה שאני כותבת פה כבר לא כ״כ מחמם כוס, מה שאומר שזו או דאגה כנה לשלומי או פשוט אהדה לחומר הכתוב. אבל החומר הכתוב פה הוא לא באמת החומר הכתוב, כפי שמציינת הכותרת… החומר הכתוב פה הוא טיוטות. דפי בוקר. הדברים שבדרך-כלל אני משליכה לפני שאני פותחת את התיקייה המאיימת בתבל ובוהה בסמן מהבהב לי באמצע הפרק (או גרוע מכך - בהתחלה).
לצורך שמירה על שפיות אני משתדלת לחיות בהווה, אבל הכתיבה דורשת ממני לבקר בעבר. היא דורשת ממני להרים את הראש של כל מיני מפלצות שכבר קטלתי ולהסתכל להן בעיניים מחדש. המוות לא הפך אותן מפחידות פחות, הרי גופות מרקיבות זה מלחיץ בהרבה ממפלצות חיות. לא, המוות רק הפך אותן בראשי לצד השני, נתן לי מנוחה זמנית. אבל לאחרונה, החלטתי החלטה אידיוטית לכתוב את כל כולי, והיא לא מאפשרת לי לברוח מהן ומעצמי.
יש רק כמה דקות במלאכת הכתיבה, שמשחררות אותי לפני הצלילה. כמה רגעים של מחשבה אקראית, רנדומלית. של בוקר גשום וקפה שחור וגור שנרדם אחרי טיול. יש לי רק כמה דקות משחררות.
עוד רגע והן נגמרות.