ימי העבודה מהבית שלי הפכו מתובלים יותר כשהתחלתי לשלב בהם עבודה עם אנה, חברה יקרה וסוטה כמעט כמוני. כמובן שמבחינה פרודקטיבית איכות העבודה של שתינו נפגעה משמעותית, אבל רמת העניין עלתה באופן שווה. גם אנה, כמוני, נמצאת בקשר פתוח עם בעלה. גם הוא, כמו שרון, קנאי מספיק כדי להציק אבל לא מספיק כדי שתוכל לבוא אליו בטענות. במקום זה היא באה אליי בטענות אודותיו ואני מזדהה עמוקות, משחזרת בפניה את המבט המאוכזב בעיניה של שרון בפעם האחרונה שחזרתי ממפגש עם אדם אחר והיא שאלה ״מה היה״.
אנה סיפרה לי על איזו שלישיה שהיא יוצאת איתם, ואני מצאתי את עצמי שואלת הרבה שאלות על אופן ההתנהלות ובעיקר מקנאה בסיטואציה שהיא באמת ככל הנראה לא כזאת מעוררת קנאה. עברנו על כל הסיבות מדוע היא לא מעוררת קנאה, ולבסוף היא שאלה אותי מה איתי ונאנחתי בייאוש של בחורה שלא יכולה לדבר עם החברה הכי טובה שלה על בחורים כי היא נשואה אליה.
אחד הדברים שהכי מתסבכים אותי בנישואים הפתוחים זו תחושת הדחייה המחודשת. הרי מישהי כבר בחרה אותי לנצח נצחים (והיא אפילו לא הייתה הראשונה שהצהירה על הכוונות, אלא רק הראשונה שהצליחה), אז באיזה קטע עכשיו אני אמורה שוב למצוא את עצמי תוהה ״מה לא בסדר בי״ כי מישהו לא שלח לי הודעה?ֿ
סיפרתי את זה לאנה, והיא כמובן שאלה את השאלה הברורה, למה אני לא יוצרת שוב קשר.
ברשימת הסיבות יש חרדה חברתית ותחושת דחייה גדולה בהרבה מהילדות הרכה, אבל אני חושבת שבעיקר - מעולם לא ניתנה לי סיבה. תמיד שלחו לי הודעות, חיזקו את ההתנהגות של ההתעלמות אצלי. זה לא שהייתי אנטיפתית עד הסוף, יזמתי במסגרת (מה שנראה לי לפחות) הטעם הטוב, פלירטטתי היטב והראיתי סימני עניין שלא מתפרשים לשתי פנים. אבל האקט עצמו של ליזום אינטראקציה לא-מדידה הוא משהו שהפסקתי לעשות עוד בילדות, והוא לא משהו שיוצא ממני בקלות ראש גם כעבור 30 שנה. אנה לא יודעת את זה, אבל לפעמים אני כותבת לה הודעה ואז מוחקת לפני שבכלל לחצתי על ׳שלח׳.
לא רציתי להיכנס איתה לזה, אז במקום זה רק אמרתי שנתתי לו את כל הסימנים שאני מעוניינת. התחלתי איתו, הגעתי אליו, החמאתי לו על הכתיבה ועל הבלוג ועל הביצועים, מה עוד צריך בחיים? אפילו השארתי פירורי לחם בדמות מצת ומספריים, שזה באמת קרה בטעות, ופשוט אומר שהיה לי כיף מספיק כדי שלא אהיה מפוקסת בשיט כשאני יוצאת ממנו, אבל כשהוא שלח הודעה שהם נותרו מאחור הבהרתי שזה ייתן לי תירוץ לחזור.
״הבעיה בלהיות בנישואים פתוחים, היא שפתאום את בעצם אוכלת סרטים של בחורה רווקה, שתוהה מה לא בסדר איתך, ולמה, בעצם, אחרי שאמר שהיה לו כיף ונעשה את זה שוב, אנחנו לא. המוח של בחורה רווקה דחויה הולך למקומות הכי אפלים - רשימת הסיבות שאני לא טובה מספיק: אולי אני לא יפה, אולי אני מכוערת, אולי אני כבר זקנה ומקומטת. אולי אני זיון גרוע, או מוצצת גרוע, ובכל זאת - אני נשואה לאישה, אז כנראה שמוצצת טוב אני לא. אבל גרון הוא גרון הוא גרון, נכון? וחוצמזה, עד היום אף גבר עוד לא בא אליי בטענות.״
אחרי שאנה טרחה להבהיר לי איזו יפיפיה סקסית אני, היא גם עזרה לי להבין מה מפריע לי ולמה אני לא שולחת הודעה - ״עד היום אף גבר עוד לא בא אליי בטענות״.
״גברים… אם תבואי אליהם ותגידי בוא נזדיין, הם יזיינו אותך. גם אם לא כזה בא להם עלייך.״ היא הסבירה.
וזה בפני עצמו מעניין ומעצבן בו זמנית - כי לא בא לי שאף אחד ירצה אותי. אם כבר, יש יותר מידי א.נשים שרוצים אותי, רק בא לי שמישהו יזיין אותי. אבל אני לא מסכימה לעצמי - אם הוא לא רוצה.
גועל נפש כל הסיפור הזה של להיות מבוגרת אחראית.