דפי בוקר

לחיות עם אי-יציבות נפשית יכול להיות מאוד מבלבל בהתחלה. בשנים הראשונות את בכלל לא יודעת שאת שונה במשהו. כשאת סופסוף מבינה, זה נהיה סיוט השוואתי. בהמשך, כשהפן החברתי והרומנטי מקבלים דגש זה מרגיש כמו קללה, ומשם זה נהיה ייאוש… אבל אם הצלחת לעבור את כל אלו תוך טיפולים מיטביים לרוב - אז מתחיל שלב חדש, שלב של הבחנה. את מתחילה להבחין במעגליות של הדברים.

את לא תצליחי לראות את זה מתוך הנקודה שאת נמצאת בה, אבל אם תעשי זום אאוט על הגרף הכללי, תוכלי לראות אותן שם, שנים על גבי שנים - עליות ומורדות, צמיחות והתרסקויות, ועם זאת הגרף ממשיך להתקדם. אולי בגלל זה אני כבר לא מתרגשת-אקסטרה כשמגיעה לי תקופה שקועה מהרגיל. פעם הייתי נבהלת נורא, מתחילה להיאבק בבוץ הטובעני, שזה, כידוע, הדרך הטובה ביותר להאיץ את מהירות השקיעה. הייתי מחפשת סיבות, היגיון, מטרה. למה זה קורה, למה עכשיו. עוברת על הלוגים של ההיסטוריה, האישית והכללית, בוחנת אפשרויות להתנהגות הזאת, השברירית.

היום אני כבר לא צריכה לחפש סיבות, אני יודעת להבחין בהן מגיעות. שנים של טיפולים מסוגים שונים יחד עם השכלה בתחומים הרלוונטים הביאו אותי למצב שבו אני יכולה לדעת מראש, שאם עשינו הפקדה של ביצית בתאריך x, אני אהיה במתח עד תאריך y, ולכן השקיעה תגיע - וגם התוצאה שאחרי תוכל להשפיע. אני יכולה לדעת שהזיוני שכל בחדשות על איראן מן הסתם ישפיעו לי על השינה, שמן הסתם תשפיע לי על התפקוד. שהקורטיזול יציף אותי והכאבים בגוף יתחזקו. שאפעל ממקום הישרדותי יותר ולכן אהיה סבלנית פחות.

אני כבר לא חיה בעולם של אי ודאות. אני יכולה לצפות את אופן התגובה שלי, רגשית, מילולית ופיזית, ע״פ ההתרחשויות. ואם אני יכולה לצפות את אופן התגובה, אני יכולה גם לחשב כיצד להתמודד עם העניין מראש. איך אומר טונה? גם אם זה לא נראה טוב וכל הכוכבים מראים שיש סיבה לדאוג, אין סיבה להתייאש.

מה שהיה פעם היטלטלות בלתי נשלטת בין מצבי רוח קיצוניים ששולטים במעשים שלי, הפך, לאורך השנים, להיות רק עוד משהו שצריך לקחת בחשבון כדי לסדר נכון את הלו״ז. לוותר על איזו עבודה, להתפשר על איזה ציון, לקחת יותר ימי מחלה, להזמין יותר וולט. לבצע הערכת מצב, פריורטיזציה, ולהוריד מעצמי דברים שאפשר לוותר או להחליף, על מנת לשמור אנרגיה להתמודדות עם הדהודי המציאות.

הפיצ׳ר הכי חדש שפיתחתי, לדעתי בשנתיים-שלוש האחרונות, זה לא רק להבחין מתי דברים עומדים להידרדר - אלא גם מתי הם עומדים להשתפר. משהו בי מצליח להציץ מעבר לסבך הנוירוטרנסמיטרים העצובים שלי ורואה שהסוף קרב, שזה עומד להירגע, שבקרוב - יהיה בטוח לצאת שוב החוצה.

אני מתחילה בקטנה, בהסחת דעת מהעצב/מהכאוס. משהו בחוץ אבל בפנים - נניח עבודה בגינה. קצת גוזמת, קצת שותלת, קצת זורעת, מדשנת, משקה. גורפת עלים ומעבירה צמחים מעציצים קטנים וצפופים למרווחים, עוקרת (מהשורש) עשבים שוטים שהשתלטו על המרחב בזמן שלא הייתי שם.

אח״כ אני ממשיכה להתאוששות הפיזית יותר - מזון. בלי מזון, לא משנה איזה כדורים אקח, לא יהיה כיצד לייצר את הסרוטונין, הגאבה והדופמין ההכרחיים לצורך הרגעת החרדות והעלאת מצב רוחי. אני מזמינה את המצרכים מוולט ומכינה לנו משהו מזין. אמנם עדיין לא במצב ללכת לסופר, אבל ב-2026 יש מספיק פתרונות זמינים.

כשאני מצליחה לחזור לישון ולאכול בד״כ חוזרת גם החרמנות. אני עוד לא מאה אחוז השרלילה שאני אבל המחשבות מנחמות אותי ליותר תזוזה - טיולים עם הכלבים, אימונים על העמוד, תרגילי גמישות מול נטפליקס. לאחר מכן יגיע גם השיפור החברתי ולבסוף הלימודים והקריירה.

אני כבר מכירה את המסלול הזה, הקבוע. זה לא גורם לי להרגיש טוב יותר כשהפלאשבקים מהעבר מטשטשים לי את ההווה, או כשההווה מעלה לי את העבר, אבל יש משהו בידיעה הברורה, החוזרת על עצמה - שעוד מעט זה ייעלם שוב.

(עד הפעם הבאה)

בארבע וחצי בבוקר אני מכריזה בפני סלון ריק וחשוך שהיום אני לא אעשן וויד. קפה שחור רותח על השולחן וניחוח הל ממלא את האוויר. אני יודעת שיש לי לפחות 10 דקות עד שיגיע לטמפרטורה נורמלית, ולמרות שזה טקס שנוי-במחלוקת לבצע בבוקר אני מדליקה טלוויזיה. אתם מבינים, בחוץ עדיין חושך, זה לא מרגיש בדיוק כמו בוקר. כמו כן, יש עוד שעתיים וחצי עד שהשעון המעורר שלי יצלצל.

היום אני לא מעשנת וויד, אני מכחכחת בגרוני הצרוד כתזכורת. שבוע חדש, תקופת מבחנים, אני צריכה פוקוס. אני צריכה קצת את הערנות הבעייתית שמגיעה עם הפוסט-טראומה, את העירור המוחי שעושה אותי כזאת, חכמה, משוגעת, אני. בתקופה של למידה אינטנסיבית יש יתרונות ללפעול מהאמיגדלה, זה פי שבע יותר מהיר.

נטפליקס הציעה לי איזו סדרה על סופרת עם מחסום כתיבה, כאילו אפילו החיים מאסו בלזרוק לי רמיזות, צריך לומר הכל ישיר. זה דווקא מעניין, והיא גם לסבה וממורמרת כמוני אז זה בכלל מתאים. אני שוקעת בספה, מסובבת את פרק כף יד ימין. ברך שמאל נעה שמאלה וימינה, מחפשת נקודת אחיזה נוחה מעל איזו כרית. באחוריי אני מרגישה שאריות מהחגורה של אשתי. זה מדהים, כמה תחושות פיזיולוגיות לא נעימות זו תופעה רווחת בהיעדר סמים.

אני חשה את כל השרירים, נמתחים בין כל המפרקים, נעים לכל הכיוונים. מרגיש לי שלכוח הכבידה צריך להיות יותר סיי בעניין, אבל הוא לא בקטע, ואולי בגלל זה אני חשה כאילו כל האיברים שלי מרחפים. הם מחוברים, כמובן, ולכן אני לא מתעופפת, אבל אם יכלו - היו מתרחבים ומתרחבים עד שהיו קורעים אותי לחלקים. מתפזרים במרחב, מסרבים להישאר קרובים.

מי ידע שככה אמורים להרגיש איברים.

-

אני מכחכחת בגרון, אני באמת צרודה, חייבת הפסקה מהעישון. זה טקס קבוע, כל כמה חודשים, כל תקופת מבחנים. פעם הייתי מחזיקה בלי כמה ימים. היום, אחרי שלוש לגימות מהקפה, אני כבר יודעת שזה לא יחזיק. אני נותנת לעצמי עוד קצת זמן, אומרת לעצמי שזה לא הקפה שמחייב את העישון. אומרת לעצמי לאלף הרגלים, כמו שרונה קינן מטיפה באלבומה הראשון, כי כל להט״בית צריכה גיבורה לסבית להקשיב לה בחיים.

אחרי שאני נשברת ולוקחת שאכטה, אני מרגישה את אפקט נוגד-הדיכאון מתפשט לי בורידים. האוויר יותר נעים, הצבעים יותר עזים, כאילו הסירו מטפחת אפורה-שקופה מעל החיים. אבל האם המטפחת הזו באמת שם, או שאלו רק תעתועים? השאלות הטורדניות האלה כבר לא רלוונטיות בנקודה זו. גם השרירים התרככו, הכאבים שככו. השמש מתחילה לצאת ובקרוב יצלצל השעון המעורר.

יום חדש מפציע, הרבה התמכרויות לבצע.

לאחרונה אני מוצאת את עצמי מתייפחת בבכי מרוב געגועים לאמא שלי - לא מחזה נפוץ בבת 38 ממוצעת. בבוקר הראשון שזה פרץ שרון חיבקה אותי שעה והבטיחה שהיא המשפחה שלי מעכשיו ושלא צריך אותה. זה מפצה, אבל לא מתקן. אפליקציית הבריאות בטלפון מעדכנת שהמחזור קרב ובא, ואני יודעת שזו הורמונליות פרופר. אבל אני גם יודעת שזה יותר מזה.

אמא שלי מעולם לא קיבלה את הצד הלא-סטרייטי בחיי. רק שמה לעשות, זה תמיד היה חלק די מרכזי באישיות שלי. בגיל ההתבגרות היו לי נסיונות עצמיים ליציאה מהארון, והיו לי עזרים חיצוניים שהעיפו אותי ממנו בפניה - איך שלא יהיה, בין אם בחרתי בזה או לא - בגיל 17 ניתנה לי אפשרות הבחירה - להיות סטרייטית, או לצאת מהבית.

ובכן, לא היה לי מושג איך להיות סטרייטית.

אני לא חושבת שהבנתי באותה תקופה כמה דפוק זה היה, להתנהל ככה בעולם לבדי, מנותקת לחלוטין מכל משפחה או להקה או משהו ביתי. אני לא חושבת שהבנתי גם כמה דפוק זה היה, שהיא לא התקשרה לברר מה איתי, או איפה אני. אני לא חושבת שאני מבינה גם כמה דפוק זה היום, שהיא עדיין לא עושה את זה.

קצת אחרי שהיא העיפה אותי מהבית היא גם העיפה את כל חצאיות המיני שלה וחזרה בתשובה, רשמה את שני ילדיה הנותרים לבית ספר דתי (״כדי שלא יצאו כמוך״) והוציאה את ההתקן התוך-רחמי שלה מתוך כוונה לייצר כמה נוספים. תחילה ניסיתי לגור בחדר חיצוני אצל סבתא מצד אבא, שם נפתחה תיבת פנדורה מסוג אחר לגמרי. לראשונה חוויתי פלאשבקים לדברים שקרו שם פעם, לפני שנים. באותו שלב חשבתי שהם ״רק סיוטים״, אבל הסיוטים האלו לא אפשרו לי לחיות שם. כשעברתי לחדר בבית של הסבתא השנייה שלי, אמי ביקשה ממנה שלא תתן לי לגור שם. אולי זה היה מתוך מחשבה שלא יהיה לי לאן ללכת ואחזור הביתה ואתיישר, ליטרלי. אבל במקום זה הלכתי לגור אצל חברה ברמת גן יחד עם ההורים שלה. בכללי לאורך הזמן אימצתי לי עוד כמה זוגות הורים, ואפילו שכבר לא כ״כ הייתי ילדה, איכשהו עדיין הרגשתי ילדה של אחרים. גרתי גם אצל חברה בראשון לציון ותל-אביב, בהוסטייל לנוער להט״ב (בית דרור), ולפעמים פשוט הייתי מטיילת כל הלילה עד הבוקר כדי שלא ״אשן ברחוב״. לפעמים הייתי נרדמת בגני שעשועים, כי על הקרוסלה אפשר לשכב ושאף אחד לא יראה אותך. בגיל 18 התגלגלתי לדירת שירות מתפרקת בשכונת שפירא בת״א, ומשם כבר למדתי לאט לאט איך מתפקדים.

ובאמת תפקדתי. צבא לא היה אפשרות, כי אמי חיבלה גם בנסיונות שלי להשיג חיילת בודדה, שלא לדבר על כל המיונים. קיבלתי זימון לועדה רפואית שם הודיתי בכמות הכדורים שאני לוקחת והשתחררתי על נפשי. בזמן שכל חבריי פיתחו לעצמם עתיד ב-8200 אני הלכתי להיות עבד שירות-לקוחות בחברת תקשורת. התחלתי מתמיכה טכנית בסיסית של טלפונים ואינטרנט, ובערב עשיתי קורסים מקצועיים במחשבים. המשכתי לתמיכה טכנית פנימית, ל-IT, משם להייטקס, לעוד לימודים וכן הלאה. באותה תקופה התחלתי לצאת עם גברים, ואמא שלי ואני איכשהו חזרנו לשוחח לעתים. באותה תקופה גם ניסיתי להתאבד והייתי בתרדמת שלושה ימים. באותה תקופה גם איבדתי את הזיכרון, אז לצערי קשה לי לצייר במדויק את הקווים. הם יותר מידי מטושטשים.

ב-2020, כשכבר הייתי מתכנתת תפקודית אחרי שנים של טיפולים, שרון חזרה לגור בארץ והתחלנו לצאת שוב. באותה תקופה בכלל לא הבנתי כמה זה ישנה לי את החיים. לטובה, ולצדדים אחרים. יש משהו מאוד שובר בלומר לאמא שלך ״אני מאורסת״, ולשמוע בתגובה את המילה ״חבל״. לפעמים אני אומרת לעצמי שמזל שפרצה מלחמה יום לפני שסגרנו אולם, אחרת עוד הייתי מוצאת את עצמי מחפשת אותה בחתונה של עצמי. ומי יודע מה היה קורה כשלא הייתי מוצאת.

אני לא יודעת מה הדבר שעורר אצלי כ״כ הרבה געגועים אליה לאחרונה… אם זה העיסוק הכפייתי שלנו בלהביא לעולם צאצאים, או אולי הסמסטר הנוכחי והקורס פסיכולוגיה התפתחותית. אולי זה שהיה לה גידול בראש ואפילו אז לא דיברנו. אולי זה פשוט בדנ״א.

זה לא שאני מוטרדת עדיין מכל מה שהיה, כמו שאני נעלבת מעצם העובדה - שהיא אפילו לא סקרנית לברר איך יצאתי. היא אפילו לא יודעת. הייתי רוצה לחשוב שאולי היא מרגלת אחריי אונליין, כמו איזו אקסית מטורללת. כמו שרון בימים שהייתה אקסית מטורללת, וקראה את כל הבלוג שלי עוד לפני שהספקתי לספר לה מי אני.

אבל אמא שלי לא אקסית מטורללת, והיא בטח לא שרון. היא הדבר שלא יכול להתקיים בחיים שלי בזמן ששרון שם. וכמו שאני יודעת להניח את האקסים/ות שלי בעבר, וכמו שבחיים לא תתפסו אותי מציצה בבלוג או בסושיאל של אקס/ית, ככה אני יודעת גם להפסיק להסתכל לכיוונה. זה לא עניין של גאווה, זה עניין של הדחקה. זאת מחיקה טוטאלית - מהחיים, מהזיכרון. למדתי את זה ממנה, כי הרי זה בדיוק מה שהיא עשתה איתי.

לפעמים אני שוכחת את הקול שלה.

לפעמים אני שומעת אותו יוצא מתוכי.

אם יש פזמון שמתאר את הוייב של החופשה הזו, הרי שזה השיר High by the Beach של לנה דל ריי. אלו מכם שעוקבים בטח תוהים איך יכול להיות שזמרת-הסקס-האלמותית שלי היא זאת שמלווה את החופשה היבשה-מינית בתבל, אבל האמת שזה יותר שיר פרידה. מסתבר שאפילו לנה ידעה מתי להיפרד לשלום מהדאדי-דום האכזר שלה ולהתאהב במישהו שיתייחס אליה כמו מלכה.

בדרך כלל בחופשות אני עושה הפסקה מעישון וויד. אתם יודעים, לתת הקלה לגרון וזה, וגם מי עכשיו יתחיל לחפש איפה מתארגנים, אפילו בארץ אני קונה בבית מרקחת. אבל כשאת מגיעה לתאילנד אחרי ריצת-מרתון-בירוקרטית מלווה במיגרנות ותרופות-מרשם שרק מתופעות הלוואי שלהן אפשר לרצות להתאבד את מחשבת מסלול מחדש וקונה 2 ג׳וינטים נקיים ב-30 ש״ח ונותנת למוח שלך לנזול על החוף לידך, כי גם לו מגיעה חופשה.

אני מתעסקת הרבה בעניין הזה של העישון ושל הסמים, וזה לא משנה שאני מבצעת את הטקס ההתמכרותי הזה בחסות משרד הבריאות, זה לא שאני בדיוק סומכת עליהם בשאר הדברים. אני מתעסקת בזה כי אני חושבת מה זה אומר עליי, שאני ״לא יכולה בלי״, או אולי זה ״לא רוצה בלי״. אני חושבת על טליה שנפרדתי ממנה בגיל 17, כי הפריע לי שהיא ״מעשנת סמים״. מעניין מה שלום טליה עכשיו, וואלה הייתי יושבת איתה לשאכט. אני חושבת על כל התרופות שלקחתי לפני, ועל העובדה שבאמריקאית תרופות וסמים זו אותה מילה, ובעצם גם בפסיכולוגיה ופיזיולוגיה וכל שאר תחומי החיים.

אני יודעת שאני לא נוטלת תרופה, בואו לא נגזים. אבל גם שאר הדברים שלקחתי בעברי לא היו עונים על ההגדרה לתרופה אם שואלים אותי. מגוון של כדורים, כל אחד יותר מגעיל מהשני, כל אחד עם תופעות לוואי מחרידות מקודמו. 2002-2022 היו שני עשורים של נסיונות חסרי תועלת למצוא משהו שמתאים. מתאים למה? עכשיו אני כבר בקושי זוכרת, ככה בתאילנד, עם שאכט ובריכה וצ׳יל אינסופי. אבל אני יודעת שזה היה נורא ממש. אני יכולה לחפור בזה כדי להיזכר, אבל פייר? אני לא רוצה. האם מריחואנה היא פשוט סם השיכחה? לא לא, את זה עשו טיפולי החשמל, 24 פעמים בהן הורדמתי בהרדמה מלאה כדי לא לחוש את כאב האלקטרודה שמחשמלת לי את הרקה.

העיקר שפחדתי ״לעשות סמים״.

זה לדעת שאתה עדיין קורא פה.

כל מילה.

בשקיקה.

ושהזין שלך עדיין נעמד למילים שלי.

הדרך הבטוחה לתרגל חזרה טבעית לאינטימיות היא להשיל כל מחיצות ביניכן. אני לא מדברת בקטע מטאפורי של לא להסתיר כלום, אני מדברת בקטע ממשי. לשמירה על קרבה מיטבית חשוב להקפיד להישאר עירומה במתחם הבית המשותף. לקינקיים שביננו, ניתן להרחיק גם לחצר או למרפסת.

למרות אי-הנוחות שבי להסתובב בלי בגדים כשאנחנו בדיסטנס, שלא לדבר על full blown ריב, מזג האוויר וסירובי להיכנע לתכתיבי-לבוש הצילו אותי, או שנאמר אותנו, כי בשלב מסויים של הבוקר, בעודה שכובה על הספה עם בקבוק חם על חלציה, היא הזמינה אותי להשתרע עליה במקומו.

השתרעות הפכה למישוש, מישוש הפך לנישוק, נישוק הפך לליקוק וכן הלאה. באתי מתוך הזדקקות טהורה, כמיהה וגעגוע לריח-טעם-עור שלה, אבל זה יצר התחנפות מדויקת ומאוד הכרחית באמצעות השפתיים שלי - כמובן ללא מילים.

בקיצור, שכבנו.

אפשר להיות רגועים.

כשאשתי ואני מתרחקות, אני כמו גוף בחלל ללא מרכז כבידה, מחפשת משהו חדש להיצמד אליו. זה יכול להיות, למען ההגינות, גם משהו ישן או משהו קיים, אבל אני חייבת משהו שימשוך אותי אליו, כי בלעדיה אני מתפזרת, ואני לא יודעת לאן אני עלולה להתעופף.

עברתי על הודעות ומצאתי מחזר שזכרתי לטובה, אז קבענו קפה בעיר שכנה. למרות המקום האפל ששרון ואני נמצאות בו, עדיין חלה אצלנו חובת דיווח לפני שיוצאות לדייט או סמי-דייט או פשוט קפה-הכרות שבאמת שאני לא רואה טעם לעדכן בו אבל מילא. אז דיווחתי והיא לא הייתה מרוצה. זה לא שלפניכן היא כן הייתה מרוצה, נו.

נסעתי בפקקים של אלוף שדה הלוך וחזור והייתה לי שיחה נעימה וקפה טעים והרגשתי יפה ונחשקת אבל לא הרגשתי חושקת ולכן זה נאלץ להסתיים בזה. כשחזרתי היא הייתה בבית, כלואה בחדר העבודה, ואני לא ידעתי מה לעשות עם כל המטען בתוכי אז התחלתי לטייל בגינה ולטפל בצמחים. הזזתי אותם מכל מיני עציצים ושתלתי ודישנתי לחוד את הקקטוסים והסוקולונטים ובנפרד את שאר הצמחים ונהיה קצת חשוך בשביל למצוא את הדשן-עצים במחסן אז אמרתי שמחר.

למזלי לפני שהספקתי להמציא לעצמי עוד דברים לעשות היא יצאה החוצה מהחדר, ניגשה למקרר ופתחה בקבוק פינו נואר שאני לא העזתי לפתוח קודם ובמקומו שתיתי בירה. לאורך כל ההתעסקות שלה בבקבוק אני כאילו-התעסקתי במשהו אחר אבל רק חיכיתי לראות אם היא תציע לי גם או לא, ובסוף היא הציעה ואמרתי שלא כרגע. קצת אח״כ, כשסיימתי עם הצמחים ועם הבירה, מזגתי לי כוס והצטרפתי אליה. ישבנו בשתיקה בחצר שלנו, בהיתי בעץ ליים שהיה שליש מהגובה שלו כשעברנו הנה והקשבתי לצפירות מהרחוב הראשי. רציתי שמישהו יקטוף אותי משם באותו הרגע.

אף אחת מאיתנו לא הצליחה כ״כ לאכול ויחד עם היין זה לא עשה לה טוב לבטן, והיא לא הצליחה להירגע או להירדם. אולי בגלל שמשם התחיל כל הסיפור היא חששה להעיר אותי, אז היא נרדמה בסלון ואני לקחתי שמן קנאביס ועילפתי את עצמי במיטה באלכסון. בכל זאת התעוררתי בחמש בבוקר אבל שמתי לב שאני לא מתעוררת באמצע הלילה כשאני ישנה בלעדיה, וחשבתי על זה שאולי אנחנו צריכות לישון בחדרים נפרדים, ונשבר לי קצת הלב.

כדי לא להמשיך במרתון קלונקס וסמים מילאתי את הלו״ז למכביר: היום יש לי יום אילוף מאתגר במיוחד, בערב קבעתי עם חברה יין, ברד, שאכט ודמעות, ומחר קבעתי עם זוג חברים קינקיים חדשים. נפגשנו פעמיים, בראשונה רק דיברנו ובשנייה עברנו למעשים. תכננתי לכתוב עליהם בזמנו אבל דברים רדפו דברים והטיוטות עדיין יושבות ומחכות. אולי מחר נשחזר קצת את החוויה לצורך חידודים ספרותיים.

כשעדכנתי אותה שאנחנו נפגשים היא, כרגיל, עשתה פרצוף שאומר המון דברים. מבחינת החוק היבש מותר לי, אבל היא מעדיפה שאעביר את הזמן הזה לבד, בניסיון להתקרב אליה בחזרה. אולי היא צודקת, אבל איך אני אמורה להתקרב תוך כדי שהיא מתרחקת? הרי כשאישה בורחת ממך, הדבר האחרון שצריך לעשות - זה לרדוף. זה אפילו גובל בפלילים.

אז אני ממשיכה לרחף במרחב

מתנגשת בגופים אחרים.

אני לא הטיפוס שמחכה שמישהו/י ישימו לב אליו במרחב הווירטואלי, אז אני שולחת הודעה באופן לא צפוי ובאופן כן צפוי זה עובד. באותו הערב אני מופיעה לו בבית, בשמלת כותנה פשוטה וכפכפים. הלב שלי דופק מהר, אני מתרגשת ואני חרדה ואני נזכרת כמה אני מכורה לתחושה הזאת.

כשאני נכנסת אני קודם כל פוקדת לשים מוזיקה, כדי שיהיה איזשהו רעש רקע לדממה הבלתי נסבלת של ההכרות-של-לפני-הזיון. ללאנה דל ריי יש קול סקסי ולוק סקסי וליריקס בדסמי ואולי בגלל זה אני תמיד שמה אותה ברקע כשאני זוממת לנסות להיות סקסית ובדסמית. לא שזה עובד, אני לא יודעת מתי לעשות מה, אני מרגישה שאני מברברת, שאני לא מעניינת, אני מודה לאלוהים שלפחות אנחנו אצלו ואין מלצרית מביכה שתתערב, אני מודה לגנטיקה שלפחות אני כוסית. אני נותנת לזה עד סוף השאכטה והבירה ואז מסירה משקפיים וטבעות, מסמנת מוכנות. הוא מבין ולוקח משם את המושכות.

מהרגע שהתחלנו הוא לא מדבר הרבה, מתקשר בעיקר במחוות, אבל אני מנסה לעקוב בנכונות. כשהוא טופח על הברכיים שלו אני מתקרבת, כשהוא מחווה עם ידיו כלפי מעלה אני פושטת את השמלה והתחתונים, כשהוא מתפשט בעצמו אני יורדת לברכיים ופותחת את הפה, כשהוא דוחף לי את הזין לגרון אני נרטבת.

זה היה כיף אבל לא 100% הסתדר, כמו כל הפעמים הראשונות. אני קיוויתי שזו לא אני, כמו כל הפעמים שזה לא 100% מסתדר. עשינו הפסקה והבאתי לו מים, וזה כנראה היה רמז מטרים לגבי לאן אני מכוונת את הערב. לעצמי הבאתי בירה אבל הוא שתה גם ממנה. אהבתי שהוא מרגיש בנוח. חשבתי על שרון וחשבתי שהלוואי שיום אחד גם היא תרגיש בנוח. שרון בקושי מרגישה בנוח לקחת חטיף סניקרס מהמזווה של עצמה בלי לבקש.

בניגוד לאיך שהוא כותב, בניגוד לאיך שהוא התכתב לי במוח, הנוכחות שלו לא הרגישה תובענית. הוא לקח רק מה שרציתי לתת, ואני רציתי לתת יותר ממה שהוא לקח. הכל נשאר בגדר השפוי והנוח. זה הגעיל אותי שאני כבר לא שבורה ומטומטמת כמו שהייתי פעם, אבל גם הייתי גאה בי קצת שאני לא שבורה ומנותקת כמו שהייתי פעם.

במרפסת אחרי שאכטה ובירה ומים הוא סופסוף נזכר שהוא צריך להשתין. בראש שלי ישר יש לוגיסטיקה - ביני לבינה הכל כ״כ חלוד שאני בכלל לא יודעת מתי ואם אני אמורה לחזור הביתה, ובינו לביני הכל כ״כ זר שאני בכלל לא יודעת מתי אני אמורה ללכת. ״אין לי זמן לחפוף״, אני מסכמת.

אבל יש דברים שידעתי שאני אמורה לעשות, כמו שידעתי לאסוף את השיער למעלה, לכוון אותו לצוואר ומטה, להיכנס למקלחון, לרדת לרצפה. למזלי לא היה אפילו רגע של מתח לפני, כי הוא ישר הצליח. השתן שלו היה חם ובכללי היה לי נעים, האופן שבו נתן לי לטעום מהיד, הניחוח המריר-מלוח, השילוב של גועל ושחרור. תוך כדי התחיל לעמוד לו שוב ואני לקחתי את זה כמחמאה. הגמירה שלו בפה שלי הייתה חסרת טעם, אבל עדיין נשאר לי טעם של עוד.

אני לא נשארת לאפטר קייר. אני לא מצפה לכזה, קראתי את הבלוג. אני מרחפת למונית בחצי-ספייס. אני חושבת שיש לזה פוטנציאל, אבל אני אף פעם לא יכולה לדעת מתי אני יודעת ומה. בדרך חזרה אני מריחה שאריות שתן שכנראה ניתז לי על השיער ולא שטפתי מספיק טוב, ולמרות שאני מתבאסת שאצטרך לחפוף שוב, אני מחייכת לעצמי חיוך של סוטת מין אמיתית.

אני רגועה באותו הרגע. אני לא יודעת אם זה יחזיק עד מחר, או אם זה יישטף עם הריח במקלחת. אני לא יודעת אם אני רוצה שיישטף לי הריח במקלחת. אני חושבת שאם לא הייתי הולכת לישון עם אשתי בלילה, כנראה שלא הייתי טורחת לחפוף שוב. אני חושבת שאם זה היה השתן שלה, כנראה הייתי הזונה המאושרת בתבל.

״אני בדרך,״ אני מסמסת לה.

וכל הדרך הביתה פקוקה.

בדרך לצפון הראש שלי מוצף. מוצף ציפייה, מוצף אכזבה, מוצף געגועים לימים יפים וסקסיים יותר. רגע לפני שסיימתי לארוז פרצתי בבכי מול המראה. עברתי על כל האודמים שלי, יש לי מלא כי זה האיפור היחיד שאני שמה, וחשבתי לעצמי שלא משנה הצבע, זה כבר לא יתאים לי. למי שאני היום. מי זאת? אולי שוב ההיא שיודעת שהיא עומדת למות ונאחזת בהתאם בחוויות פיזיות טהורות של עונג וכאב והצפה. הצפה על הצפה זו הדרך היחידה להטביע את הקולות בראש שמספרים לי על מי שאני באמת.

אני לא רוצה לשמוע.

כשהדברים ממש מחמירים, כששאכט או שמן קנאביס לא עושים את שלהם, כשהסכר מתפרץ ואני עולה על גדותיי, וכשאין לי שום מקום אחר לנתב את כל הזרם הזה - אני סופגת הכל בכדורים כתומים וקטנים. כשהייתי קטנה, וחשבתי שמריחואנה זה סמים וסמים זה ממכר ומסוכן, קיבלתי מרשמים לדברים ממכרים בהרבה, ולמדתי איך להשתיק את הצרחות שבראש שלי בדרכים חדשות. אם עד גיל 15 כל מה שהיה ביכולתי לעשות זה במקסימום פריקת אנרגיה על המקלדת או בת זוג, מאותו הרגע מצאנו דרך חדשה להרגיע את המטורפת.

העניין הוא, שאז עדיין לא הייתי מטורפת. הייתי עדיין רק ילדה אבודה. כמו אליס בארץ הפלאות - כשמדובר בילדה בת 8, זה עוד חמוד, אבל 30 שנה אחרי? אחותי, כבר היית צריכה להיות בסדר.

(כבר הייתי צריכה להיות בסדר.)

אבל אין דבר כזה, בעצם, בסדר. בטח שלא עכשיו. כולנו מתהדרים בתואר ״פוסט טראומה מדינית״, אצל כולנו נמתח איזה קפיץ לצליל אופנוע או סירנה או צפירה או אפילו צפצוף לא-מדויק בטלפון. אז מהי כבר הפוסט-טראומה הפרטית שלי? בימינו הרי מדובר בעניין שבשגרה. הנה שוב המילה המאוסה הזו - שגרה.

אני מנסה להתרכז במשימת הכתיבה הנוכחית שלי לצורך חזרה לשגרה, ולשם כך אני אמורה לחזור אחורה בזמן לזמן שאיני זוכרת. אני אמורה להתהלך במסדרונות של איכילוב, לראות את אמא שלי מתפללת ליד המיטה, את אורן במסדרון דואג אבל כועס, את האקסית המיתולוגית של זמנו נוזפת בי שנייה לפני שאני מאבדת הכרה שוב, אותי עטופה צינורות, מכשירי הנשמה ומכונות מצפצפות. אני אמורה לכתוב על עסקה עם אלוהים, על הרגע הזה שהבנתי שאני עומדת למות, שבו כנראה שלחתי הודעה לאקסית המדוברת, כי לפתע רציתי לחיות.

אני אמורה לכתוב על כל אלה, אבל אני לא זוכרת אותם. אני בטח לא זוכרת שרציתי לחיות. אני זוכרת רק תחושת אכזבה ברורה כשפקחתי את העיניים והרגשתי את הקטטר דוקר בשלפוחית השתן, כי כאב מרגישים רק בחיים.

הניסיון להיזכר מכניס אותי לסטרס, ואני רגישה יתר על המידה וביני לבינה הכל מתפוצץ ומתרחק. כנראה שזה נכון מה שאומרים על זוגות שעוברים יחד טיפולי פוריות ועל הקשיים שזה מערים בעקבות. וכבר הייתי רגישה יתר על המידה בגלל דברים שוליים כמו מלחמה עם איראן קודם, במהלכה רק גילינו על ההפלה. ואפשר לקרוא לזה בכלל, הפלה? אני חושבת לעצמי שאולי זה דרמטי מידי. מצד שני, משהו נפל, בזה אין ספק.

משהו נפל

ומאז אני לא מצליחה לקום.