רקוויאם לבלוג

בדרך לעבודה בבוקר מוקדם חלפו בי מחשבות, משהו מבפנים צף ועלה לו והמלים 'הכנסתי אותה לצינוק של שתיקה שם אין מוצא רק שקט נוראי' הדהדו בי, בערב בבית כתבתי והתחלתי במלים ששעות קודם לכן שוטטו בראש.

זו פעם שניה שאני מעדכן כאן את הבלוג, לא ממש מגובש בדיוק בדעתי מה יהיה בו, חוץ מזה שהוא יהיה שלי.

שבת שלום לכל הכלובאים והכלובאיות.


צינוק השתיקה,
*******
מבלי שתשימי לב כרכתי סביבך חבלים עבותים, משורגים וקשים. בצורה זו השארתי אותך ללא יכולת לנוע, אבל את לא ראית אותם, את החבלים, הבטת בי והרגשת חום ואהבה - ליטוף על לחייך, אני הידקתי והעצמתי את הקשר, הייתי שותה את שתיקותייך ושתקתי בעצמי, אדישות זה אני, וכשהיית רק שלי לא יכלת לברוח, גם לא יכלת לרצות בזה כי אמרתי לך שאת שלי, הטלתי אותך לצינוק של שתיקה רק אני ואת.
לפתע הבטת בעיניי ונבהלת, הכל היה שם שחור, שאלת, צעקת - ואני נאלמתי ולא פציתי פה, ידעתי כי בקרבך את עולה באש, עינייך רשפו וזלגו לבה לוהטת אשר שרפה ואיכלה בך. כן יכולתי לכבות אותך במבט אחד מזוייף, ידעתי שדי בזה שארגיעך בחיוך, אך זה לא בא. נטשתי אותך ועזבתי כשכבר לא נותר לך כוח כשהרגשת בסוף.

רציתי לחזור ולשבור ולנתץ ולשחרר אותך מכלאך, רציתי ולא יכולתי, את לא ראית את החבלים שקשרתי סביבך את לא ראית דבר ולא חשת בצריבת העור המאדים-מכחיל, אז איך היית אמורה לראות כי אני נמצא באותו מצב? נטשתי אותך לאנחות, ואת בוכה, אולי אני לא מסוגל לכבות את הלהבות אבל הזמן והדמעות לודאי יוכלו.

את מעולם לא עזבת אותי, תמיד נותרת בקרבי, מי האלוהים שיוכל להדיח אותי מלזרוח בעולמך כל יום כחמה המגיחה מעל העיר העתיקה? רק חסר עיניים שלא רואה את האור הבלתי נדלה שאת מקרינה, אותו אור שלעומתו השמש היא פנס רחוב מעומעם.

די, צרבתי והכאבתי, לא עוד, הביטי בעיניי, אל תבהלי - כבר לא שחור.