רקוויאם לבלוג

היום הייתי בניחום אבלים, שוב שמעתי את המאמר 'הכל הבל הבלים', אני מסכים עם המאמר לחלוטין, אבל למה כשאומרים אותו הוא נשמע כל כך לא אמיתי, אם הכל הוא הבל אז למה ממשיכים?
הרי במקרים כאלו, כמו בשבעה ושאר מקרי אבל, זה הזמן לעצור ולרדת מהמסלול המהיר לשוליים לכמה רגעים ולראות שהכביש הוא רק כביש ובסופו מה? אולי תהום שחורה ללא תחתית או שמא גן עדן (כל אחד והגן עדן שלו) אולי פשוט כלום.
בכל אופן יש משהו מיוחד כשהרבה אנשים מתקבצים לאחר שאדם אחר מת, ממש תרגיל בסוציו-פסיכו-לוגיה פילוסופית.

בלי קשר ישיר לביקור שלי בשבעה, מאוחר יותר כתבתי את הדבר הבא, לא, לא משורר, זמן רב לא כתבתי, אבל בימים האחרונים... פרץ של מלים.

לילה טוב לכל הקוראות והקוראים 😄

בואי מצצי
----------------
בואי מצצי אותי עד לשד עצמותיי
תשאירי אותי חלול ונבוב
כך אוכל לצוף כמו קצף ביוב.

כך חסר משקל לכל מקום אגיע
ממש כמו אלוהים בכבודו ובעצמו
רק בלי היומרה שבראתי את הכל.

בואי תחבי את ידך לחלל בטני
הוציאי נא את הכל אל תותירי דבר
בסוף רק מלאי אותי מילוי בובות.

עכשיו רק נותר לך לקחת שפתון
תאפרי אותי הכי יפה שאפשר
אהיה יפה רק בשבילך, בשבילי -
כלום לא נותר.