החצי השני הראשון שלי.

כשכואב לי אני בורח לכאב של מישהו אחר

רודף אחר החיבוק המגונן שיגיד שהכל יהיה בסדר 

רודף אחר המילה הטובה שלך

רוצה להיות תחתיך. אי שם מתחת רגלייך. 

ואת תהיי מלכה, מלכת הלב שלי. 

מלכת העולם

והיא הייתה יפה קצת דתייה, שיצאו שלושה כוכבים אמרה. עכשיו נעשה הבדלה. ולקחה את הנר הבדלה ואת היין ואת הבשמים. והייתה מטפטפת שעווה על גבי, ואומרת המבדיל בין קודש לחול בין מלכה לעבד בין עליון לתחתון. והשעווה רותחת ועשבי הבשמים מפיצים ריח והייתה מברכת ומצליפה עם העשבים על ישבני עד שנעשה אדום אדום. ואז לגמה מן היין וחזרה להתיישב על ספת הטלוויזיה עם פייסל ארוך להצלחת השבוע החדש. והייתי מנקה את שאריות השבת, מסיר החמין עד תבנית העופות. ומלטף ומשסאז בגבה שכן הייתה אוהבת דיגי דיגי. ובסיום אותו הסדר התיישבתי למרגלותה כמו רות שהגיעה לבועז בעת שישן בגורן. והייתי כל אותו הלילה משרת ומכרכר סביב המלכה השליטא עד אפיסת כוחו ואז הייתה משלחת אותי הבייתה, והייתי בגדר משלחה והיא חוזרת. כי כל ליבי ובשרי רננו לאותה שליט"א. 

גוט שעבס!

"אם רואה אדם שיצרו מתגבר עליו, ילבש שחורים ויתעטף שחורים וילך למקום שאין מכירים אותו ויעשה מה שליבו חפץ"

כשהבדידות של ימי הקורונה התפוגגה, חזרתי להרגיש לבד. חזרתי למשבצת השונה והמרוחקת. מתי שכולם חזרו להיות יחד אני המשכתי במסע שלי לבד. יותר נכון בשביל. לא הייתי קורא לזה מסע. זה איזהו ריצה ארוכה של החיים הרגילים בית עבודה בית. והם קשוחים לי. אין מי שיתמוך ואין גם במי לתמוך. ואני מול העולם. והעולם מלא בסטורי ואימוג'ים של שמחה וצחוק ומלא מלא אהבה. ואני? אני שוב חזרתי לאותו מקום. לאותה בדידות מזהרת. לאותו הבנה שכלום לא יקרה. לאותו לחץ נפשי. ורע לי. 

חיבוק. 

הרב הבר זצ"ל היה הראשון והאחרון שאי פעם דיבר איתנו על מין. ואולי זה השיעור היחיד שאני זוכר ממנו.

אתם יודעים איך זה במגזר החרדי. לא ממש מדברים, ולעולם לא יעלו או יזכירו שום דבר שקשור למין. זה טאבו. נושא שאסור לחשוב או להכיר. יגידו שצריך להקפיד בשמירת העיניים ירמזו עד כמה שז"ל זה נורא ובזה הכל מתחיל ומסתיים.

אני בערך בן חמש עשרה.
ומגיד השיעור שלי היה הרב ישעיהו הבר, מי שהלילה התבשרנו על אובדנו.
למי שזכה להכיר אישית, הרב הבר היה איש עדין שיחה, נעים הליכות. מעולם לא הרים את קולו. תמיד במתיקות ועדינות. אני נזכר בזה עכשיו ואני מרגיש קצת החמצה, אולי ניצלנו את טוב ליבו להשתולל קצת יותר מידי. מעולם הוא לא העניש או צעק והלוואי ויכולתי לומר שלא ניצלנו את זה.

יום אחד לקראת סוף השיעור, הוא עצר, סגר את הגמרא ואמר במילים אלו: "אני רוצה לדבר אתכם על נושא חשוב, אני רוצה לדבר אתכם כמו מבוגרים ואם יש מישהו שמרגיש שהוא לא יכול, שיצא"

לא ידענו מה הוא רוצה. אבל הייתה זו רבע שעה שאני זוכר עד היום. אני זוכר את המבוכה. אני זוכר שלא יכולנו להסתכל אחד לשני בעיניים. אבל אני זוכר שזה שחרר בי משהו. אין לי ספק שאלו היו חמש עשרה דקות משמעותיות בעיצוב הנפש שלי.

"אתם בגיל שבו כל הכוחות מתעוררים" אמר. "אני הולך לדבר בצורה הכי פשוטה וברורה, לכולכם יש יצרים, רגשות, מחשבות וחלומות. הקדוש ברוך הוא נתן לכל אחד מאתנו את כוח ההולדה שעל ידו הם עצמם יהיו אבות בעתיד. זה יצר ורצון טבעי ומי שלא יודע על מה אני מדבר, שילך לרופא להיבדק."

הוא דיבר אתנו דוגרי. אמר הכל. לימד גם על האיסורים, ההלכות, ועל התבגרות והתמודדות. "בן אדם צריך לעשות חשבון נפש על כל טעות ודבר לא טוב שהוא עושה" אמר. "אבל כשמדובר בקדושה של אדם עם עצמו, זו עצת היצר להביא אותו ליאוש ומשבר ולהפיל אותו שוב ושוב. פשוט תמשיכו הלאה. החשבון נפש היחיד שתעשו יהיה איך להיות עסוקים יותר בדברים אחרים, שמחים יותר מדברים אחרים, ואיך לא להגיע לסיטואציה של נפילות.

ותזכרו תמיד שאתם נורמלים!".

הרב ישעיהו הבר זצ"ל. ו״ר ומייסד ארגון ״מתנת חיים״
מי יתן לנו נורמלים תמורתו.

( את זה כתב חבר לישיבה שלמדתי בה. ואני לא יכול לכתוב יותר טוב ממנו) 

חשבתי שאוכל למצוא פה מלכה.

מלכה שהיא:

עדינה אך קשוחה 

מחבקת ולפעמים סוטרת

משפילה ומורממת 

מבקשת ונותנת 

רעה וטובה 

מחייכת לתוך ליבי ונפשי מבקשת להיות תחתיה 

לעשות לה טוב.

הלוואי ויהיו תפילותי נענות לרצון 

ביקשתי את שאהבה נפשי

ביקשתי

ועדיין לא מצאתי

רציתי להניח את ראשי על ברכיך ולחוש את אוושת קולך שמרגיע 

רציתי לשים את ראשי על חזך ולחוש את פעימות ליבך 

רציתי לחבק אותך חיבוק חזק שובר עצמות ובונה ביטחון 

רציתי להגיד לך כמה את יפה וחזקה ואיזה עיניים יפות יש לך 

רציתי להגיד לך שאת המלכה שלי 

התסכימי שאהיה תחתיך?