החצי השני הראשון שלי.

הצפירה שהדהדה באוזניי הייתה שקטה בלב. כמו ה23,000 חללים שטמונים באדמה.

היא זועקת ללא מילים, צווחת ללא קול.

מהדהדת בין חדרי הלב ומשאירה אותו יתום. כמו אלפי ילדים שנותרו ללא הורה.

חודרת לנשמה בקול דממה דקה, כמו כדור שפילח את ליבות החללים. כך שלפעמים נדמה שזו הדקה הכי ארוכה.

דקה שבו הלב עולה ויורד נשימות נשימות. כמו רעש הצפירה והוא זוכר הוא זוכר.

הצפירה היא הרעש הכי שקט 

עשיתי סקס מהסרטים 

וזה ימים אחרים, ימים של רוח קרירה מנשבת בגופי. של מגע אחר, מגע יפה. 

העולם שחור שתמיד עמד בפינת החדר. מתקדם למרכז החיים. 

האם תגיע השלווה? 

עוד לא הייתי במועדון הדאנג'ן, אבל אומרים שבשביל חובבי סאדו, זה גן עדן של שוטים

אז בנטפליקס יש סרט שמדבר על זוג קולגות לעבודה שהאישה מגלה שההוא שהיא נדלקה עליו הוא סאב. מכאן הכל מתגלגל לדרמה רומנטית עם אפי הנד נחמד.

כשראיתי את הבחור הצעיר ההוא מהסרט נזכרתי בעצמי. אותו בחור צעיר שלא יודע מיהו ומהו... 

האם מה שראיתי באתרי פורנו זה מה שקורה בעולם האמיתי? האם מישהי פה מהכלוב תבין לנפשי המבולבלת? 

ואז כולן כותבות שהן מחפשות מעל גיל 30 אחד שסגור על עצמו. 

וואלה זה מובן מאליו. מה הן צריכות גור צעיר ולא מאולף? 

כל מה שרציתי אז זה להניח את ראשי על ברכיים מנחמות ולקבל לטיפות מידיים אוהבות. 

איפה הכלב טמון בתוכי?

מתי הוא יזכה להתפרץ? 

הלכתי לאיבוד בתוך עולם שלם - שבור 

חיפשתי משמעות בחיי ומצאתי סטייה 

חושב עליך כשאת לא פה

כשאת פה, אני לא פה וזה כואב 

הלכתי לאיבוד אבל מצאתי וונליה 

חיפשתי תשובה ומצאתי בדידות 

בדידות מזהרת 

בדידות בודדת

מישהו יודע?

תודה!

‏חיים ולדר, אותו איש שגדלתי עליו, גמעתי בשקיקה את ספריו לאורך ילדותי. אפילו פעם אחת ישבתי איתו לשיחה. אף פעם לא חיבבתי אותו.  לא חיבבתי אנשים שעפים על עצמם ומרגישים שכל העולם בכיס שלהם. כזה הוא היה. 

כל נערה וילד ששרט. כל בית שהרס זה עוון בלתי יכופר. אז זה שהוא התאבד כי לא יכל יותר להתמודד עם אובדן שליטתו בחייו לא מורידים לרגע מחומרת מעשיו. 

מה שכן רגשותיי מעורבים.

אם יש דרך לעצור את זה שזירת המשפט עברה לרשת החברתית? האם זה נכון לעצור את זה? 

אם אחפץ במות הרשע? כי אם בשוב רשע מדרכו וחיה. שובו שובו מדרכיכם הרעים, ולמה תמותו בית ישראל (יחזקאל)

אתה פותח את הלב כלפייה 

אתה מספר לה על חייך האישים

על הקשיים, על המהמורות בדרך לשום מקום

ואולי אולי היא תראה אותך. תקשיב לך.

תבין אותך. תתן לך חיבוק. כי זה בעצם כל מה שאתה צריך.

ואז אין מענה, והלב שוב מתנפץ לרסיסים.

והשפלה לא מסוג זה שאתה אוהב, מסוג זה שמצריכה ממך הרבה שעות של כאב.

הרבה אקמול לנשמה.