החצי השני הראשון שלי.

זה עניין של הרגל...

ברור לי 

בטוח לי שתגלי אותי, שתדעי כמה אני נכון בשבילך 

בסוף

הייתי נותן לך חיבוק, חיבוק חזק כזה שמעביר אנרגיות חיוביות.

תחבקי אותי ותלחשי לי באוזן, הכל יהיה בסדר, אני פה.  

כי מעבר למשחקי סאדו מסתתר בן אדם 

בן אדם שזקוק לפרטנר. לשוחח לדבר לעשן.

וזה כואב שלא הייתי מסוגל.

הלב שלי מלא מחסומים. הלוואי ותפרצי לי אותם.

שתקרר אותי, חם לי עד מאדד 

ו‏כשנכנסנו למכונית
‏אל המכנס ידו הושיט
‏גופי קפא בתדהמה
‏נפשי שקעה שם בדממה

‏מהמיטה בין השמיכות
‏בפנימיה ובכיתות
‏ביקש רק להשכיב
‏גישש דרכו סביב סביב

‏ילד בוכה ומתבלבל
‏ואלוהים לא מסתכל
‏איך הסוטה המחלל
‏נוגע פוצע מתעלל

‏אין כבר בית אין כבר לב
‏יש אימה יש כאב
‏הימים - סיוטים
‏האובדנות - הפחדים
‏הו הלילות
‏שבט רוצחי נשמות

‏שנים חלפו הכל קרוב
‏אלפי שברים ירוק צהוב
‏משפחה אישה וילדים
‏גיהינם של החיים

‏אדם הוא חוף לספינתו
‏שואף לשים קץ לנפשו
‏בין השתיקות לטיפולים
‏ריחות פתאום מתערפלים

ובעיניה של בתי
‏תמיד אמצא את יגוני
‏על ספסל מתנודד
‏בחור סוער מתבודד

‏אין כבר בית אין כבר לב
‏יש אימה יש כאב
‏הימים - סיוטים
‏האובדנות - הפחדים
‏הו הלילות
‏שבט רוצחי נשמות

אל תשכחי לשים קערת מים לעבד שלך

יש לי פטיש ליום העצמאות 

לילה טוב יאוש ובוקר טוב תקווה

דודי התגורר למחייתו בדירת שותפים בשכונת חרציצים בתל אביב, יחד עם פיזיקאי בן 16 עם ליקויי שפה, הר אדם מובטל ובחורה גותית כעוסה.
יום אחד הגיע לדירה רץ ובידו מברק בהול מביטוח לאומי. "דוד היקר" טען המכתב "אנו שמחים להודיעך כי על שמך יתרת חוב בסך 24,843.62 שקלים. יצויין כי אם לא ישולם החוב תוך 3 שבועות החל משבוע שעבר, יינקטו כנגדך אמצעים חמורים שאינך מאחל אף לגרועים שבאוייביך. ביטוח לאומי תמיד לצידך ברגעים החשובים של החיים"
הדבר יצא מפי המכתב ופני דודי חפו.
הצונט איבד את טעמו החזירי, קה אכסוף נשמע לו בזיוף צורמני.
הוא תהה איך ישלם את הכסף. ענת התנצלה כי את כספי החיסכון שלה השקיעה בסרט 'הטרדה זה עניין של הרגל' אותו הפיקה בהשראתו.
למעשה, דודי הבין בחלחלה, זהו הפרויקט היחיד בו השתתף בחודש האחרון.
היתכן כי קרנו מתחילה לדעוך?
הוא שיגר מכתב בהול לביטוח לאומי,
'ביטוח לאומי שלום, כחרדי לשעבר  אני מציע לכם שיתוף פעולה בו אתם תוותרו לי על הסכום ואני אהיה הפרזנטור שלכם לפרסומות תמורת שלושים אלף שקלים.  זו תהיה חווייה דתית עמוקה שמעטים יוצאים ממנה ללא רושם חזק לשארית חייהם" סיים את האיגרת והוסיף עיטור קטן של תפילין.
דודי שיגר את המכתב ונשם לרווחה, הוא הביט על המאמץ שהשקיע וידע שהנורא מכל כבר מאחוריו. עכשיו נשאר לו רק להתכונן לצילומים.
אך, בתגובה שלח לו הביטוח הלאומי שובר לקניית כיכר לחם אחיד ומחברת חשבון, בצירוף מכתב התראה נוסף המבשר לו שכעת הסכום התעגל ועומד על 43,760 שקלים.
דעתו של דודי חלשה. הוא הבין כי אין מנוס אלא ללכת פיזית לביתו של הביטוח הלאומי ולהסביר לו כי בטעות יסודו.
על כן קם לו בבוקרו של יום וארז לו בשקית גל פז בקבוק שתייה, חזרזיר קטן למאכל והרבה מצב רוח וכיתת את דרכו לסניף הביטוח הלאומי הקרוב לאזור מגוריו.
בשבתו במסדרונות הממוזגים של ביטוח לאומי, הבין לפתע דודע שאלוהים כן קיים ושהוא, דודי, כועס עליו מאוד. לאחר שסיים לכעוס עליו הבין שאם היה אלוהים הוא היה עוזר לו, סימן שאין אלוהים.
לאחר 3 ימים של המתנה, גילה שהמספר שלו הגיע. הוא כשל לעמדה מס 8 ושאל בקול רועד 'אפשר לשבת'?
אולם באותה שניה הבין דודי כי הזדמנות פז נקרתה מולו שכן הפקידה הייתה ערביה.
מהרעלה הגיחו שתי עיניים בצבע טורקיז ודודי בהה בהן בפליאה.
הוא הרהר בסיפור האנושי שנרקם מולו, יוצא בשאלה מתגעגע פוגש בערביה תכולת עיניים.
"אני.. אני אוהב ערבים" התלעלע דודי "אני כבר לא חרדי. אני הבנתי שכולנו שווים. סליחה על הכיבוש. עכשיו אני רק רוצה לצאת לעולם שבחוץ, בדיוק כמוך " פרש את ידיו בתחינה והמשיך ""אני דואג למיעוטים. אני אומר שלום לסודני בבית קפה. אני... אני אעזור לך.. הנה נשאר לי קצת הערינג.. זה מאכל אנתרפולוגי חרדי רוצה? אשמח לטעום איתך חומוס באבו גוש"
הפקידה היישירה אליו מבט קפוא והמהמה 'אה?'
דודי חשף את זרוע קודשו, הניח אותה על לוח לבו ואמר 'אנא בחיבאק אוחתי'
הוא תכנן לפתוח בהצעה בה שניהם יופיעו בתשדירי תעמולה של הביטוח לאומי כסמל לדו קיום אולם כחכוחיו נקטעו בידי צמד מאבטחים שגררו אותו מהאולם.
בשעה שהמאבטחים הפליאו בו את מכותיהם, הבין את גודל העוול שנעשה לו בהיוולדו למשפחה חרדית. 'אני לא ביקשתי להיוולד' זלג דודי דמעות רותחות 'אני נשבע בדרווין שלעולם לא אביא ילדים אל העולם החשוך הזה, לכל היותר אגדל חתולה וילד סודני בזוגיות חסרת מגדר'.
למרבה המזל לאחר המתנה נוספת ושיחה לקונית עם פקידה מרשעת, ניאות הביטוח לאומי לקצץ את הריביות מהחוב וכעת הוא עמד על 102 שקלים.
דודי שילם בחגיגיות את הסכום ופצח בשירת התקווה, הוא הרגיש אזרח גאה במדינת ישראל. "אולי עניין השמאלנות יוכל לחכות קצת עד אחרי יום העצמאות" הרהר לעצמו בחטף "עליי לשתות בתאווה כל טיפת ציונות, בינתיים אהיה יאיר לפיד כזה"
אבל ענת לא אהבה את זה, אם דודי השתנה כך, אין שווה לה להניחו.  על כן, נטלה את סט מצעי השעטנז שלו וקיפלה אותם למזוודה, היא הוסיפה דפים מספר תהילים בהם קרע חורים לעיניים לצורך צילום עלמות אשכנזיות תחת הכותרת 'שייגעציות בירושלים' ודחפה אף אותם. היא הביטה סביבה, לא היה בחדר שום פריט נוסף שלו . את המזוודה שלחה בגט טקסי למוזיאון ישראל.
שרוליק לא ידע את אשר נעשה,  שמח וטוב לב הגיע לביתה של ענת, במדרגות אכל בחפזה את שיירי ההערינג והוציא מכיסו פיצה פפרוני לראווה. הוא היטיב את שפמו והתפתה שוב להדליק אור בשבת. אבל הפעם התקרה כן נפלה עליו. ענת חיכתה לו ובידיה דיסק. היא סובבה אותו ברשעות בידיה.
דודי הספיק לראות את הכותרת שעל הקופסא 'הטרדה זה עניין של הרגל' ואת דמותו כרוך בתפילין רוכב על חיה שאיננה טהורה.
אולם, נגד עיניו הפעורות באימה, ענת הרימה את הדיסק אל על וניפצה אותו על הרצפה.
'ועכשיו, סע סע מפה יא דתלש לא ממומש' לחשה בארסיות.
דודי נשרך בגשם עם מזוודתו הקטנה. הוא הביט בערגה אל החלון של ענת אך הנ"ל סגרה את הוילון. הוא לקח את חפציו בחזרה לדירתו שבחרציצים ושם ביוטיוב פלייליסט חסידי נוגה.
את שקיעתו בביצת הדכדוך הפריעה לפתע הדלת שנפתחה ואל חדרו נכנסה גשם, שותפתו הגותית הכעוסה, היא התיישבה בחיקו ללא אומר ודברים והחלה לקעקע על גבו גולגולת. דודי פרץ בבכי בזרועותיה והיא ניחמה אותו "בני אדם זה איכס, רק חיות אני אוהבת"
דודי וגשם התקרבו אחד לשניה לרגע ארוך אחד, ואז התנשקו נשיקה מלאת שנאה ותשוקה.
עכשיו זה רק הם יחד מול כל העולם

-המשך יבוא-

אחרי שדודי קיבל את הסיסמה של המחשב הוא ישב מרותק לתוכנת הצייר, ושתה אייס שוקו-בייקון וצייר מלך עירום אסור ברהטים.
הוא היה שקוע בציור ולא שם לב שענת, שכבר חזרה הביתה עמדה נפעמת מאחוריו. היא פלטה השתנקות נדהמת, זינקה על ברכיו וביד רועדת הוסיפה בקליגרפיה פינית-קזאחית  מילות געגוע מנוקדות.
דודי הרגיש איך במחי אמנות הוא חוזר לתום והטוהר שהיו לו לפני ארבעים ושמונה השעות האחרונות.
מיד הזמינה ענת את זקני ונכבדי בצלאל לחזות בנער שהצליח לצאת מעולמו החשוך ולשזור את עברו המיוסר באמנות פוסט מודרנית.
"המוזה שלך היא יצוג של הפרספקטיבה האינדיבידואלית באספקלריה של קיימות חברתית"  ראש הפקולטה המופשטת, פרופסור הרצל חימר אמר בחשיבות מילים מגניבות שמצא בגוגל ועירסל בכוסו יין פורט סעיד מבציר 1872.
שאר הנוכחים שגדשו את הבית סקרו את דודי בהתפעלות אבל דודי היה שקוע בבהייה בתמונה שהייתה תלויה על קיר המטבח: ציור של גזר, דלעת ועגבניה.  הוא הביט בה כמכושף ותהה:
"גזר, דלעת ועגבניה... האמנם?"

כששככה הסערה ודודי סיפק סלפי לכולם, גמר אומר בלבבו להמשיך את מסע המחקר שלו על המחשב הארצישראלי, ויהי מה.
לאחר מספר שגיאות ניווט עלתה בידו לפתוח את הדפדפן, ולמראה דף הבית של גוגל המו בליבו גלים של המיה.
דודי חכך את ידיו בהנאה והחל לגלות את אותו עולם מופלא שהוסתר ממנו כל השנים. לאחר מספר שעות שבהן גילה את האינטרנט הקסום, עלתה בידו ליצור קשר עם האוניברסיטה העברית בירושלים. "שלום מזכירה" אמר לרכזת הלימודים שענתה לו בטלפון "אני רוצה ללמוד אנתרופולוגטיקה ומגדר!!!!!!!"

'סור למשרד בית הספר עם תעודות בגרות, ציון עובר באנגלית, הצהרת כוונות ואישור ממגמת האמנות' פסקה לו  המזכירה את פסוקה.
שרוליק שתק לשניה ואז גרגר: 'שמי דודי שהייתי חרדי'.
'אוווו' נשפה המזכירה בהתרגשות ומיד הפך קולה לקולו של דיקן האוניברסיטה
'שלום דודי, אגב לסבי בפולניה גם קראו דודי
אנו כמובן נשמח לקבל אותך כתלמיד וכחבר כבוד בבית הספר, שכר הלימוד שלך משולם על ידי תורם אלמוני,  נוצרים חובבי ישראל, מציצית לציצים, הקרן לכרייה מגזרית  the sectorial mining fund  مش حدا بعرف عربي והתנועה למען חשוכים להשכלה'.

כעבור שבוע החל דודי את חוק לימודיו הלוך ולמוד.
בשבוע הראשון פתח בלוג רשת שנקרא 'מאפילה לאורה' בו סיפר על כל תלאותיו, וזכה במהרה להכרה כלל עולמית.
 כותרות העיתונים השתוללו: "ממאה שערים לאקדמיה" "אבא חרדי, אמא חרדית, ילד חילוני" ועוד כיד הדמיון הטובה.
פרשנים התפלפלו בעניינו כמיטב יכולתם והוא אף הוזמן לפאנל טלויזיוני בנושא ההתחממות הגלובלית. "ובכן, כחרדי לשעבר-" פתח את דבריו והנוכחים כרו אוזנם לשמוע.
דודי היה מאושר, אך בלבב פנימה עדיין התנגנה לה מנגינת הגמרא הערבה, זיכרון רחוק משעת מנחה של שבתות עבר. הוא למד לפניים ופנים את תורת קדשו של ישעיהו לייבוביץ' אך לא הצליח להחליף את מוסר אביו הפרימיטיבי החקוק בליבו בהוויות מודרניות.
עמוק בנפשו החביא את השאריות החרדיות שדבקו בו כספחת, ביניהן בוז עמוק לפרענקים, חיבה בלתי מוסברת להרינג ושנאת הספורט על כל ענפיו.

הסמסטר חלף במהירות והתהילה של דודי הלכה וגעשה מעבר לכל גלקסיה אפשרית.
דמותו הופצה בכל חלקי ארץ ישראל השלמה ובכל אזורי הספר של האינסוף ומעבר לו.
חבריו החילונים היו מגיעים להכיר את עברו העשיר, דודי היה מצטופף עמם בתורות הגברים ונשים של פיצה אורי ובמבשלות הפשקווילים המקומיות.
ואז, בתערוכה אותה אצר, בה תלה הכשרים על חזירים מצויירים בשמן עמוק בעיטור פסוקים משיר השירים, התוודה דודי בפנים סמוקות לקבל העם שאינו יודע מי זה פו הדב. באותו רגע כשהקהל הריע והשתחווה לו, הבין דודי שהגיע הזמן להתקדם הלאה ולהיות שמאלני.

הוא השכים בבוקר וחבש את אתונו, טבעונית כמוהו אגב ונסע לשוק הערבי.  שם קנה פוסטר של אבו מאזן. על אף שבטנו לחשה לו 'הערינג' התכחש אליה והזמין מגוון ממתקים של שאהידים כגון בקלאווה וכנאפה, הוא העלה את תמונת הסיור לסטורי תחת התיוג #יהודים_ערבים_אנא_בחיבאק    #די_לכיבוש   #ירושלים_ניגודים_אהבה
הסטורי צבר מיד לייקים ככוכבי השמים לרוב
אבל אז בדיוק, קרה הדבר ממנו חשש יותר מכל...

-המשך יבוא-