החצי השני הראשון שלי.

אני נכנס לאירוע משפחתי, 

הם מביטים בי. נו בקרוב אצלך 

ואני עונה, תודה.  

מה תודה? תגיד אמן. 

וסבא מביט עלי, אתה לא לבוש כמו כולם.

אני לא רוצה לצער אותו ולהגיד לו שאני לא חרדי יותר 

אחרי האירוע אני קופץ להורים. מחליט לישון פה במיטת הנוער שישנתי בה כל ימי ילדותי. אולי מחר סוף סוף אקפוץ לתל אביב.  אסתובב מעט. אריח את ריח החופשיות. 

והנה כבר ארבע לפנות בוקר ואני מתהפך מצד לצד. 

מחכה להירדם כבר. 

מחכה למישהו משהו שיכנס לחיים שלי.

חיבוק אמיתי וחם, לא עוד סטוץ 

לשוחח איתך שיחה אמיתית אל תוך הלילה.

משהו אמיתי,  מישהי אמיתית.

שיר מדהים של שולי רנד.

כשאני רגל בחיים מסוימים ורגל בחיים אחרים זה שמוריד ממני שלולית של דמעות 

וירוס תקף אותי לפני שלושה ימים, וזה גרם לי להרגיש חולשה בכל הגוף. 

אני במיטה כל היום, ומחכה למישהו אחד שיתעניין בי. 

אז הוירוס תקף את הגוף שלי, הוא תקף גם את הלב שלי.

והלב שבור ומרוסק. 

הלב אומר לעזוב הכל, להתמסר להתמכרויות 

אך השכל שולט על הלב, על הרגש. 

ואולי לפעמים צריך לדעת לשחרר 

ואולי מישהי בכלל תשלוט עלי? 

פנטזיה שכזו.

לפעמים אני פותח את הלב בעולם הוירטואלי, מספר להם על חיי האישים, על הקשיים שבדרך. על השריטות בלהיות רגל פה רגל שם. על הנישלטות שבתוכי. ואני שואל את עצמי האם דיברתי יותר מדיי. אבל אני כנה עם עצמי. ובטח הצד השני יעריך את זה. ואז הם נעלמים. ולי נשאר בור קטן בלב. ואני מתכנס בעצמי. אין לי פואנטה במה שאני כותב כעת. רק לפרוק. כי בבלוג אין אף אחד שיעלם. לילה טוב  

בא לי אמא, אמא שאניח את ראשי על ברכיה והיא תלטף את ראשי ותלחש שהכל יהיה בסדר. אמא שתנשק בעדינות ותגיד לי לילה טוב יפה שלי.

אנחנו הנשלטים שכל הזמן צריכים לאתגר את עצמינו בשביל להתבלט. וזה קשה, לא קל. לא כולם יכולים ומסוגלים לזה. וכאשר אנחנו רואים אדומה אנחנו מתרגשים כמו ילדים שהראו להם צעצוע.  ומחכים שאולי אולי יצא מזה משהו. אולי מישהו יגלה את היופי שבנו. ואולי זה רק אני מרגיש ככה. אבל אין כמו הצליל של "יש לך הודעה חדשה" 

לא יכול כבר , יש מצב שנועדתי ללבד?
והיום שמעתי שמי שלא אוהב את עצמו, איך הוא יוכל לאהוב אחרים. ואם המשפט הזהנכון.
אני לא אוהב את עצמי. לא את הגוף שלי. לא את הנפש שלי.
רק מהתחושות האלה אני לא מצליח להירדם.