החצי השני הראשון שלי.

לפעמים אני מכיר אנשים ונוצר קליק לרוב זה לא מצליח לי. ואני עובד קשה בשביל להיות "אני", אולי יוצא לי מתאמץ מדיי.

אני מפחד מהצד השני, והתבשיל יוצא לי מקולקל. 

זה מבאס אותי מאד. 

למה לעזאזל זה קורה לי?

ואז אני מסתגר יותר בתוך עצמי. חופר גומה לנפשי. שוב אני בלופ של גלגל מזדיין ואני נותר ללא מחסה נעים או כתף חמה. 

תמיד אהבתי את שמחת תורה, הייתי הרי הלמדן שבישיבה. קראו לי "עוקר הרים" כל שאלה שנשאלה בבית המדרש, הייתי שם בכדי לענות. יושב בפינה והיו באים לשאול אותי. מובן שביום כזה הייתי בעננים.  יותר נכון ריחפתי קלות. קיפצתי עם הספר תורה. פיזזתי עם ראש הישיבה. כמה שבועות אח"כ הלכתי לספריה שליד הישיבה בכדי לקרוא ספר. משם התגלגלתי לאינטרנט והתחלתי להתבלבל. הבנתי שאני חיי בבועה,  הגיע הזמן לנפץ אותה. אז זה היה החג האחרון ששמרתי. והיום זה שמחת תורה. התור שלה לשמוח כשאני על ארבע מחכה לשרתה.

הוא תיכף יגיע , ואני כבר מזמן לא מרגיש אליו דבר, הוא כמו אדם רחוק שפעם היווה בשבילך משמעות גדולה וטהורה ועם השנים לא כל כך הבנת מה מצאת בו, אז המשכת קדימה.
לא חשבתי עליו יותר מדיי, וכשהוא עלה לנושא השיחה, ישר התגלגלתי מצחוק ולאחר מכן הייתי עונה שהוא כבר אינו בחיים שלי יותר, אין לי צורך בו.
פעם בשנה הוא מגיע לאיזור שלי, וכבר שנתיים שאיני נרגש יותר מדיי וסוגר את דלת חדרי כדי שלא אתקל בו בטעות והוא ייכנס לי עמוק ללב שוב.
הוא אמור להגיע לקראת הערב, ובאופן קצת מפחיד אני חושב עליו יותר מדי, לא כמו פעם, אך יותר משנה שעברה, זה בטוח.
לחשוב על מישהו שפעם היה בחיים שלך והוא אינו, זה מעלה רעד, הרי אתה בטוח שהתגברת עליו לחלוטין, ונסיבות החיים מביאות אותך להתגעגע אליו שוב.
אני נבהל וסוגר את דלת חדרי כדי לשקוע במחשבות, וכבר המנגינות ששייכות לו עולות לי בראש ואני מסתחרר מנוסטלגיה.
לא אלך להגיד לו שלום, וכנראה שאפילו ארד לאכול כמה פעמים, אך אולי רק השנה אשאיר את דלת חדרי מעט פתוחה כדי לשמוע את מנגינות חברי הישן,

יום כיפור .

_{קורא אליך ותפתח לי שערים, אני עבדך}

הפרשנות בשקל שלי שאני כל השבוע מסתובב בהרגשה של לחץ ולא מפני עצם היום. אלא שאין לי לאן לברוח. ואני אצטרך להתחפש כמו בפורים לדוס ואולי לצום. 

גוט שעבס חברים/ות 

התבגרתי בעוד שנה.

מאחל לעצמי אושר ועושר, סיפוק עצמי, ביטחון עצמי. ואחרון אחרון חביב "אהבה"

❤

אני רוצה להיות שלך.
הלוואי הייתי שלך.
אני זוכר את השיחה
האחרונה שלנו עלינו.
החמאת לי, שימחת אותי,
דיברנו על מה שקורה ביננו
על העתיד שלנו, על החיים בכלל.

אני זוכר שתירצנו לעצמינו למה אנחנו לא יכולים להיות יחד.
אבל  הלב זעק אני אוהב/ת אותך.
היו רגעים שקטים בשיחות שלנו בהם דיברנו הכי הרבה.

לא יודע מה איתך ברגעים אלו. חשבתי על התירוצים שלנו, שכרגע לא מעניינים אותי.

אין חשוב לי ממך, אני כ"כ רוצה להיות שלך,
רוצה שתלטפי לי את השיער, רוצה שתחבקי אותי חזק כשאני עצוב,
רוצה את המבט שלך כשאת מביטה 
רוצה את המילים היפות שלך, שילוו אותי תמיד.
רוצה שהכל ישתנה ונהיה יחד.
כמי שפינטזנו על החוף

תחזרי אליי ?!
אני רוצה שנמשיך להיות יחד.

מתגעגע 💔

"יש בי אהבה והיא תנצח"

אהבה לזולת, הרצון לתת את כולי, זה כלי הקיבול של עצמי, מזה אני נהנה. האם אני מוזר?

שונה כן, מיוחד כן.

מוזר?!

החלק הנשלט שבי, האם הוא גדול יותר שהוא שולט בחצי הקטן בחיי?

ובכלל אין כזה דבר חצי גדול וחצי קטן.

מנסה למצוא נוסחה שתפצח את השאלות.

מנסה לנסח מילים שיגדירו לעצמי מי אני. 

"יש בי אהבה והיא תנסח ותגדיר את עצמי"

עברתי ניתוח לפני כמה ימים, וכבר יומים אני מסתובב עם כאב ביצים מהניתוח ולא לוקח משכך כאב, אני מזוכיסט???