דודי התנועע על גבי הסטנדר, רגשות געגוע לא-ל מלא רחמים תקפו אותו, שוב הרגיש את אותה תחושה מוכרת של רצוא ושוב, מחד היה ממשש בערגה את מסילת ישרים, מאידך כשצפה ב'חיים זה לא הכל' היה חש איך השכינה מדברת אתו.
כבר חודש שקודש וחול משמשין אצלו בערבוביה.
ירושלים ותל אביב אוחזות בטליתו, זו אומרת כולו שלי וזו מצווחת כולו שלי.
ובנוסף לכל, הוא לא היה מפורסם.
אז הוא החליט לצאת בשאלה.
בבוקר שם פעמיו לשוק מחנה יהודה וביקש מהמוכרנית "חולצת טריקו".
לאחר מכן בחר לו מכנס ג'ינס רחב כדבעי, הוא קינח אצל הספר שעשה לו תספורת צבאית וכרת את שאריות פיאותיו וזקן הפרא שלו.
את המשקפיים חסרות המסגרת השאיר כי זכר שזה מודרני ואת הכיפה שם בכיס למקרה חירום.
מיד יצא חופשי ומשוחרר לכיכר ציון והתיישב על המדרגות, בולש בעיניו אחר בחורות מופקרות שיבחינו ביופיו שהסתתר כל השנים מאחורי זקן מדובלל.
לאחר מחצית הדקה ניגשה אליו עלמת חן ושאלה אותו "סליחה, אתה יכול אולי לעזור לי להעלות את הסנדויץ חזיר הזה אליי הביתה?"
הוא הביט בה בעיניים פקחיות של העילוי מפונביז' ואמר לה "אני יוצא בשאלה".
היא מיד התאהבה בו "איך ההורים קיבלו את זה? " שאלה בערגה
"אני לא בקשר איתם" השיב דודי קצרות והצית לעצמו במרירות עוד סיגריה.
אותה שעה דודי עדיין לא ידע כי שמה של עלמת החן המסתורית הוא ענת ברזילאי והיא לא אחרת מאשר המנהלת של בצלאל.
ענת הניחה את ידה ברכות על כתפו ודודי מיד סיפר לה שהכתף הזאת היא המקום בבגד אותו הוריו קרעו את בגדיהם כשישבו עליו שבעה.
' ילד אומלל, בודאי חווית גם הטרדות במקווה' רשפה באוזנו.
דודי הצטמרר 'כן... אני קבלתי אחד בפה אחד בלב'
ענת אחזה את ליבה בשתי ידיה
'וכשסיפרתי את זה לרב שלי' המשיך דודי 'הוא נתן לי עונש לכתוב מאה פעם סייג לחוכמה שתיקה'
ענת התקרבה אליו עוד יותר, היא לחשה לאוזנו 'מי טו...מי טו...'
שקט השתרר ביניהם לדקות ארוכות, רק הלמות ליבם נשמעו למרחקים
'אף פעם לא הכרתי יוצא בשאלה. אתה יודע' הניחה ידה עליו 'אתה כל כך מסקרן אותי, ספר לי... איך אתה כל כך.. מיוחד? '
'אהה.. 'לעלע דודי 'הסוד שלי הוא שאני פשוט חווה הרבה סבל, בלילות שבת בעיקר זה קורה.. כשאני מסניף קוקאין בתל אביב ובלב אני רק רוצה לקיים את מצוות פדיון פטר חמור'
ענת הוציאה מתיקה צ'ק, ורשמה לפקודתו של דודי שלושים אלף שקל למימון לימודי ליב"ה.
''אני אעזור לך לצאת מאפלה לאורה' הבטיחה.
דודי שם את ידו המיוזעת בידה הבוטחת של ענת והלך אחריה כמכושף, הוא ידע, היום זה היום בו מצא סוף סוף את ייעודו, הוא הולך להיות דתל"ש.
בוקר זרח, השמש פורחת, ציפורים מצייצות בראש אילן.
דודי התעורר במיטתה של ענת חבוק עמה בזרועותיו, ושיר של אביב גפן ששמע פעם ברדיו במונית התנגן בליבו. 'אני צריך ללמוד מקצוע!' חשב בעליזות. 'עם הרקע שלי בפלפולי גמרא לבטח אהיה הכי מוכשר בכיתה!' הוא נשק לענת וחבש את הג'ינס החדש. 'יש לך אינטרנט?' שאל אותה בתקווה. בטח, גש אל החדר מימין ובין פסלים עתיקים מתקופת המאיה לציור של יוהאן שפראכה על הקיר תמצא מחשב. תשתמש בו כמה שאתה רוצה, אני הולכת לעבודה!' כמסה באוזנו בעודה שולפת במיומנות את מפתחות המרצדס שלה. דודי ניגש בלב הולם אל המחשב והדליק אותו באצבע רועדת.
הוא התיישב על הכיסא הרך וחפץ לבדוק מהו אותו אינטרנט שכולם מדברים עליו,
אך לפתע צדה עינו משהו שהסב את תשומת ליבו. היה זה ספר 'קיצור תולדות האנושות' מאת יובל נח הררי.
'המממ מעניין' חשב לעצמו ופתח את הספר. לאחר כשעה של קריאה הניח את הספר מלא מחשבות 'אז בעצם אין אלוהים!' חשב ומיד הדליק את האור בשבת.
הוא עצם עיניים וחיכה שהתקרה תיפול עליו אבל היא לא נפלה. חיוך קל עלה על שפתיו והוא גיחך בליבו על מכריו החרדים 'פרימיטיבים שכמותם. וכך שמח וטוב לב התיישב מול המחשב. המחשב היה מכובה והתעורר לחיים לקול לחיצת הכפתור. כשהמסך נפרש אל מול עיניו. היה צריך להקיש את הסיסמה שענת לא השאירה בידו. וכאנוס על פי הדיבור נאלץ לדחות על סף את תאוותו. " ה א י נ ט ר נ ט" זה שכל הפרימיטיבים נלחמים כנגדו הוא הוא שמוריד נפשות שאולה.